רפי ואני: אחי, איפה אתה?
"בחיים לא תמצא אותי", הוא כתב. "אני לא מתכוון לספר לך אם טסתי לכיוון מזרח או מערב. אפילו לא אם למעלה או למטה. תשכח שאי פעם הכרת אותי". רן ובר יוצא לחיפושים אחרי רפי
הדירה היתה ריקה לגמרי. בלי ספות. בלי שטיחים. בלי תמונות. בלי האקווריום הקטן שהיה בו את סמי, דג הזהב של רפי. בלי המאפרות המטונפות על שולחן המטבח. בלי שולחן המטבח. או המקרר, או כל חפץ אחר. דירה נקיה לגמרי. מנוגבת מכל דבר שהיה קשור אי פעם לרפי.
הסתובבתי בחדר, מקווה שאולי הוא עובד עלי. אולי הוא העביר את הכל לחדר השני. גם החדר השני היה ריק לגמרי. וגם חדר השינה. כל הבית ריק.
חזרתי לסלון. במרכז הסלון, על הרצפה הנקייה ראיתי אבן קטנה. זה היה חלוק נחל. מתחתיו היה פתק. הרמתי את הפתק ופתחתי אותו. נשענתי על הקיר, ציפיתי למשהו לא פשוט. זה היה פתק מרפי. הוא כתב שהיה ברור לו שאני אגיע. עצמתי לרגע את עיני. כשפקחתי אותן והמשכתי לקרוא, הבנתי למה עצמתי אותן. הוא כתב שגם היה ברור לו שאני לא אגיע בזמן. שאף אחד לא יגיע בזמן.
הידיים שלי התחילו לרעוד. מה קרה איתו? הוא המשיך לכתוב כמה שזה היה לו קשה. כמה שלהחליט החלטה כזאת זה דבר כמעט בלתי אפשרי, בטח עבור אדם כמוהו שרוצה להשאיר תמיד את כל האופציות פתוחות, שתמיד מסתכל על החיים בקלילות וברב ממדיות. רפי רפי, נזכרתי בו, תמיד הנער-הנצחי. אף פעם לא רצה להתבגר.
בהמשך המכתב הוא הסביר שדווקא אני – עם כל הדברים שאמרתי, ועם כל מה שהוא לא הסכים איתו - דווקא אני הארתי את עיניו. אני התעקשתי איתו על הבחירה, ככה לפחות הוא כתב במכתב. אני התעקשתי איתו על זה שיש רצון ויש בחירה ואי אפשר להישאר תלוי באויר. שהוא צריך לקחת אחריות על החיים שלו.
הנשימה שלי האטה. הרגשתי חולשה בגוף. אני אשם בכל זה? חשבתי לעצמי והעפתי מבט מהיר בחדר הריק. מה יהיה? אל תנסה לחפש אותי, הוא כתב במכתב. בחיים לא תמצא אותי. אף אחד מכם. עזבתי את העולם הזה. עזבתי את הכל לגמרי. אני לא מתכוון לספר לך אם טסתי לכיוון מזרח או לכיוון מערב. אפילו לא אם למעלה או למטה. תשכח ממני, ככה הוא כתב. תשכח שאי פעם הכרת אותי. גם אני כבר לא מכיר את עצמי, רפי כתב.
התחלתי לרעוד בכל הגוף. הרגשתי כאילו הבית שלו נהיה קר כל כך, כאילו שכל החלונות פתוחים והצינה מזדחלת דרכם וממלאת אותי. מוצף ברגשות אשמה המשכתי לקרוא, מחפש איזה רמז. בסיום המכתב הוא כתב בפשטות: לא הייתי, לא אהיה, לא מוצא כל פתרון, לא יודע כלום. רפי.
קיפלתי את הפתק ותחבתי אותו לתוך הכיס שלי. יצאתי בפיזור הדעת מהדירה ואפילו שכחתי לטרוק את הדלת. מה יגנבו, חשבתי מאוחר יותר, את הבלטות?
עברו שבועיים מאז. שום אימייל. שום טלפון. שום סימן מרפי. דמיינתי את הפנים שלו אלפי פעמים ברחובות ההומים של תל אביב. תמיד כשבדקתי את המייל היתה לי תקווה סמויה – הנה, הפעם הוא ישלח משהו. משהו. לפחות איזה סימן. אות חיים. אבל האימייל נדם. שלחתי לו כמה סמסים וניסיתי להתקשר כמה פעמים. זה לא עזר. הסלולרי היה מנותק.
מיואש הלכתי לשדה ליד הבית שלי והתחלתי לזעוק בשקט, איפה רפי? איפה? למה לקחת אותו? לאן? מה כבר עשיתי? רגשות האשמה הציפו כל חלקה טובה בי. מה עשיתי? איך נתתי לו לחמוק לי מבין הידיים? איך הרחקתי אותו? מה בכלל אמרתי לו שגרם לו לכל הטירוף הזה? הרגשתי איך הפחד והזעם ממלאים אותי לסירוגין. מתחרים על תשומת הלב שלי. מתחרים על מי יחסום את הלב שלי. הרגשתי כזה תסכול, כזה חוסר אונים. למה? למה דווקא עכשיו?!
קירות המציאות סגרו עלי. הלכו וסגרו. הרגשתי מחנק. לא יכולתי לנשום. עיני התמלאו בדמעות שזלגו לאיטן על פני. הרגשתי געגוע. הרגשתי כל כך קטן. מה אני כבר יכול לעשות? ניסיתי לנשום נשימה עמוקה, אבל נתקעתי באמצע. מה אני כבר יכול לעשות? שחררתי.
התיישבתי על רגב קטן של אדמה ופשוט נתתי לדמעות לפרוץ. נתתי לכאב לצאת. לא היה אכפת לי מכלום. לא היה אכפת לי אם מישהו רואה או שומע אותי. פשוט נתתי לכאב לצאת, לדמעות
בתוך כל הבלבול, עמוק בתוך כל הכאב, הרגשתי תקווה. הרגשתי שמישהו רואה אותי. עמוק עמוק פנימה. רואה את הבלבול שלי. את התסכול שלי. ובלי מילים – מנחם. נותן תקווה. מכיל את הכל. את כל המילים. את כל הצורות. את כל הצבעים. את כל השמחות ואת כל הכאבים. נותר ברקע מאחורי כל המסכים ואוהב אותי. אוהב ולא שופט אותי. אוהב ולא מגנה אותי. ממיס את רגשות האשמה. ממיס את הבלבול.
קמתי ממקומי ונערתי את העפר שדבק בי. ניגבתי את עיניי והלכתי לכיוון האוטו שלי. השמיים התחילו להשחיר, עננים כבדים מילאו אותם. רוח חרישית נשבה. החורף מגיע. נשמתי נשימה עמוקה, אבל כזאת שממלאה את כל הריאות. כזאת שמחליפה את כל האויר הישן שתקוע בפנים.
הדלקתי באינסטינקטיביות את הסלולרי שאני תמיד מכבה בהתבודדויות. תמיד מכבה כשהדבר האחרון שאני רוצה שהעולם יפריע לי עכשיו. המקום האחרון שאליו אני לא מוכן שהעולם יחדור ויטרטר. ההתבודדות. ישתבח שמו לעד.
הסלולרי רטט בכיס שלי, שמעתי צליל של הודעות נכנסות. כנראה שמישהו השאיר לי הודעה בזמן שהתבודדתי. הוצאתי את הטלפון מהכיס והעפתי בו מבט. רפי?! העיניים שלי זרחו מאושר. רפי.
לאתר של רן ובר – התחלות חדשות
שיעורים עם רן מתקיימים בימי רביעי בשעה 20:30 בגבעתיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם