יורד מהחוטים: קאביו בפרידה וירטואלית
הטור הראשון נכתב לפני ארבע שנים; בהתחלה כעיתונאי, מחפש רוחני ומי שהיה מעורה מאוד בקהילה הרוחנית הישראלית. אחר כך כמורה רוחני. עכשיו הגיע הזמן לכתוב את האמת. קאביו בטור אחרון
ערוץ הניו-אייג' מכבה את השאלטר - למאמר
האמת. הגיע הזמן לכתוב את האמת.
לפני חמישה חודשים כתבתי כאן, בערוץ הניו האייג', טור בעקבות הסרט המרתק "קוד מקור" . "אם היו נותרות לכם שמונה דקות בלבד לחיות, מה הייתם רוצים?", שאלתי אז והצבעתי על כך שכאשר יש לנו המון זמן אנו נוטים להיתפס לקליפות החיים, לצורתם החיצונית, לחיות באשליות ודמיונות, ואילו כאשר זמננו תם אין באשליות עוד טעם ואנו נאלצים להביט ישירות במהותנו העמוקה.
וכעת, תם הזמן. טור זה חותם את ערוץ הניו אייג' שייסגר מחר לרגל קיצוצים. זוהי ההזדמנות האחרונה שלי לכתוב לכם, קוראי היקרים, ולומר את מה שלא אמרתי בארבע השנים האחרונות בערוץ הזה.
קמצוץ מכם אני מכיר אישית. עוד כמה
אל האגם הווירטואלי הכתה גלים בתוככם או אולי שקעה למצולות גוגל.
ארבע שנים חלפו מאז הטור הראשון שלי. בהתחלה כעיתונאי, מחפש רוחני ומי שהיה מעורה מאוד בקהילה הרוחנית הישראלית. אחר כך כמורה רוחני. כתבתי על השקר שבחלום הרומנטי, אך גם את "המדריך לדייט עם רוחניקית". כתבתי על אושו, המורה הרוחני ששינה את חיי וגם על אובדן הדרך של קהילתו הישראלית בימינו.
כתבתי על גילוי גדול שלי, הגילוי של היות כולנו ניצולי טראומת הילדות הקשה, צחקתי עליכם ועל עצמי בהגדה הרוחניקית לפסח, רמזתי על ההתעוררות הרוחנית שחוויתי כאשר תיארתי את משחק החיים שלנו, הקרוי "אגו" ואפילו ראיינתי את הכלבה שלי.
בשלב מסוים אף עניתי על שאלות של גולשים תחת השם "הגורו הוירטואלי", אך מעולם לא תיארתי בפשטות ובישירות את המקום שאותו גיליתי, ושממנו כתבתי את כל אלפי המילים האלה. כעת, שמונה דקות לפני שאנו נפרדים, אכתוב.
ההארה היא מהפכה אדירה, חוצת גבולות, רבת ממדים, בלתי ניתנת לתיאור. היא פשוטה בתכלית - פשוט הפסקת שלטונן הדיקטטורי של המחשבות והפיכתן לאזרחיות מן השורה. ועם זאת, השלכותיה כה נרחבות. ה"אני" הישן המוכר, זה שקראתי לו "זיו" במשך כך וכך עשרות שנים, איבד את תוקפו. הוא המשיך בסגנון דיבורו, באהבתו לקולנוע ולאבוקדו, בנגינת פסנתר, אך אלה הוכרו כעטיפה בלבד, כדמות וירטואלית שימושית ורבגונית. 'אני' חדש, חדש מהקופסה, התגלה בפנים, למרבית הפליאה. התגלה, והתחיל את חייו.
אמריקאית אחת, שיום אחד בשנות החמישים של המאה הקודמת "התחרפנה", קראה לעצמה "עולת הרגל של השלום" ויצאה למסע רגלי מלא חמלה בן 28 שנים ברחבי ארצות הברית, אמרה זאת פעם, באופן המדויק ביותר לטעמי. כאשר שאלו אותה מהו הסוד שלה, היא ענתה:
." There was a time, long ago, when I died, utterly died to myself" (פעם אחת, לפני זמן רב, מתתי. מתתי לגמרי לעצמי).
מוות הוא מילה טעונת משמעויות שליליות וקשות. אך הארה היא המוות היפה, המוות הנפלא. כאשר אני מביט כעשר שנים לאחור על מי שהייתי אז או חשבתי ודמיינתי שאני, אינני רואה כל קשר למי שאני באמת, למי שאני כרגע. כאשר אני מביט לאחור אני רואה דמות של בחור, יפה ואהוב מבחינות רבות, סובל וחולה מבחינות אחרות, אך זוהי דמות אשלייתית לגמרי שנעלמה מתוכי. צל שהיה והואר.
זוהי דמות וירטואלית, דמיונית, שהתקיימה רק בראשי והורכבה מקובץ מחשבות של זיכרון ודימוי עצמי ומסדרה מסוימת של תגובות רגשיות. לשני אלה – ה"אני חושב ש..." ו"אני מרגיש ש..." - יוחסה אז משמעות עצומה. משמעות מוחלטת. זה מי שהייתי. מי שאני היום הוא ישות אחרת לגמרי. ישות שיש בה תבונה, בהירות, הודיה וחמלה, ישות שהיא אושר ואהבה במהותה הבסיסית ביותר. ישות שתמיד היתה כאן, גם כשהתקיימה האשליה של דמות אחרת. ישות שזיהתה עצמה ונותרה כאן, חשופה וחופשיה, לאחר מות האשליה.
והעולם, גם הוא השתנה. מהמקום בו אני עומד העולם נראה כל כך שונה. כל כך שונה שאין דרך לתאר זאת. הישות שזיהיתי שהיא אני, מי שאני באמת, אינה רכושי. היא אינה מוחזקת בכיסי. היא אינה אינדיווידואלית. אינני מישהו או משהו מיוחד. הישות הזו, כך זיהיתי, היא כל אדם. היא לא רק בתוך האדם, או מהותו של האדם, או “הרסיס האלוהי”
של האדם. היא מי שהאדם באמת. לא בתיאוריה אלא במציאות.
המציאות שאני רואה היא של עולם מלא באהבה וחמלה. זה עולם שהשמחה, היופי והאהבה שבו, מה שמכנים לעתים "אלוהי", הם כה דומיננטיים. זהו עולם של אנשים ויצורים שוחרי יופי וטוב, נבונים ומלאי הומור וחומלים. כמובן, שכבה דקה של אשליה זמנית גורמת לרבים מהם להאמין שהם אינם כאלה. שהם רעים או אכזריים או דפוקים ושהעולם הוא מקום אכזר או דפוק. אחר כך מקרינים את הסיפור גם במהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה. אך אני רואה היטב - אלו הן רק המחשבות. דלוזיה קלה. אין לה חשיבות או תוקף כלל. המציאות ממשיכה לבהוק ולרטוט ללא קשר למחשבות בני האדם. החול יזכור. אבל לקצף אין זוכר.
ממחר, לא תוכלו לקרוא אותי יותר בערוץ הניו אייג'. אולי לא תקראו אפילו מילה נוספת שלי אי פעם. אבל ממש עכשיו, עיזבו אותי, את הסיפור שלי, את מה שאמרתי או איך שאני נראה. עיזבו אותי לגמרי, שכחו ממני. הקשיבו רק לעצמכם. ראו את עצמכם, יושבים מול מסך וקוראים מילים שנכתבו במיוחד עבורכם. קיראו את המילים: התעוררות, בהירות, סופו של הסבל, ראיית האשליה. סופו של הסיפור, האהבה שבפנים, התום שאבד, האחדות שהתפצלה. מה שמעבר להגיון, מי שמעבר לפחד. ואז, הקשיבו לקריאה.
לאתר של קאביו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם