ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » עיצוב ואדריכלות

שטחים תמורת שלום: על תופעת "קומות בנסיגה"

"קומות בנסיגה", מפלסים עליונים המרוחקים מחזית הבניין ויוצרים מרפסת גג, הפכו בשנים האחרונות לתופעה כלל ישראלית. כך הן משפיעות על האור והצל, על יחסי השכנים ועל המחאה החברתית

לא רבים יודעים זאת, אבל בתום מלחמת העולם השנייה, כשחיילים בריטים רבים נשארו בארץ ללא מקום מגורים מסודר, אפשרו להם לגור באופן זמני בחדרי הכביסה שעל גגות הבניינים בתל אביב. אנקדוטה היסטורית זו היתה מעין קדימון לתופעה שנפוצה בעשורים האחרונים בבנייה בארץ: תוספת קומות מגורים על בניינים קיימים.

מרביתן הגדול של התוספות, המכונות בעגה המקצועית "קומות בנסיגה", אינן משלימות את חזיתות הבניין הקיים אלא תופסות מרחק מקו החזית ויוצרות מרפסת גג מרווחת לשימוש הדיירים בדירה העליונה. היות שלא כל שטח הגג מנוצל לטובת דירות חדשות, התוצאה הבלתי נמנעת היא שברוב המקרים, במקום ארבע דירות בקומה (כנהוג במרבית הבניינים בארץ), בקומה העליונה יהיו שתי דירות גדולות ולפעמים אפילו אחת.

ראשית התופעה בשלהי שנות השמונים, כאשר תל אביב סבלה - לא להאמין - מהגירה שלילית. כחלק מניסיונות העירייה להפוך את המגורים בעיר לאטרקטיביים יותר הוחלט לאפשר לבנות דירות על חלק מהגג ולנצל את החלק הנותר לטובת מרפסת רחבה. עם השנים החלה התופעה להתפשט בערים נוספות בארץ, וכיום גם תוכניות דוגמת תמ"א 38 וגם מבנים חדשים שנבנים ממשיכים להשתמש בקומה הנסוגה. עד כמה הדפוס הזה רווח? "מרבית התב"עות היום מאפשרות קומות בנסיגה", אומר האדריכל ניקי דוידוב ממשרד מזור-פירסט, שהיה בצוות תכנון תב"ע (תוכנית בניין עיר) ללב תל אביב בסוף שנות השמונים, "וקשה לי להאמין שיש יזמים שיוותרו על זכויות הבנייה".

ההיגיון ביצירת קומות עליונות בנסיגה הוא נגזרת של חתך הרחובות הטיפוסי בערי ישראל. "ברוב הערים בארץ הבנייה המרקמית היא של בניינים בני ארבע קומות", מסביר אבנר אקרמן, אדריכל העיר ראשון לציון. "כאשר החזית לרחוב של קומות התוספת נמצאת בנסיגה, הולך הרגל שנמצא ברחוב כמעט לא יכול לראות את הקומות החדשות. הרבה פחות נעים ללכת ברחוב שדופנותיו בגובה עשרות מטרים וקשה לראות פיסת שמים. קומות בנסיגה מאפשרות ליצור עיבוי של המגורים ברחוב בלי להשפיע על התחושה הקיימת".

דוידוב מסכים לחלוטין עם טענה זו. "התוכניות ההיסטוריות של תל אביב קבעו את גובה הבניינים בהתאם לרוחב הרחובות", הוא מספר. "הפרופורציות הקיימות שומרות על רווחה סביבתית גבוהה, כלומר כמות גבוהה של אור, אוויר ונוף המתקבלים בדירות וברחוב. המגרשים בתל אביב תוכננו במקור לבניינים של שתיים עד שלוש קומות. ככל שהבניין גבוה יותר, הוא חוסם את האור לחזית הצדדית של הבניין הסמוך. הנסיגה בקומות העליונות מאפשרת פיצוי מסוים על הצמיחה לגובה".

מצד אחד די בידע בסיסי בגיאומטריה ובזוויות השמש כדי להבין שככל שהבניין גבוה יותר כך הוא מצל יותר.

מצד אחר קשה להתעלם מהעובדה כי בערים כמו לונדון או פריז בנייני המגורים הטיפוסיים הם של שמונה עד עשר קומות, ולעתים אף יותר. האם מה שמתאים לערים שוקקות בעולם אינו מתאים בישראל? "אין פה אמת אחת", מסבירה ד"ר טליה מרגלית, מרצה וחוקרת בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב שעבדה בעבר במשך עשור באגף התכנון של עיריית תל אביב. "יש הבדל גדול בין תרבויות המגורים והתכנון בארץ ובחו"ל. בפריז, למשל, הבניינים צמודים זה לזה ולכל בניין יש רק שני כיווני אוויר. בארץ יש מסורת של תכנון שכונות גנים, ולזה אנשים מצפים. אלו תפיסות תרבותיות שקשה לשנות. האם רחובות כמו דיזנגוף או בן יהודה היו יכולים להתקיים נהדר גם אם היו בהם בניינים בני עשר קומות? אין לי ספק שכן. אבל זה לא מה שנהוג בארץ".

בהקשר זה ראוי לציין שתפיסת המגורים הרווחת בישראל אינה הולמת לחלוטין את האקלים המקומי. במדינה כמו ישראל שבה השמש קופחת במרבית ימות השנה, בנייה גבוהה תספק הצללה נחוצה לרחובות ולבניינים. "מכיוון שכולם גדלו ברחובות מסוג זה בארץ, זה הדנ"א שטבוע בנו", מסביר דוידוב. "הפתיחות לשמש היא חלק בלתי נפרד מהחיים פה".

נוסף על ההשפעה החיובית על הרווחה הסביבתית, הקומות הנסוגות מעשירות את החיים ברחוב. "חתך רחוב שבו הקומות בנסיגה מעניק עוד התרחשות אנושית", מסבירה טולה עמיר, אדריכלית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. "לאנשים בקומות העליונות יש קשר גדול עם החוץ. המרפסות הן אזור שהוא בין פנים וחוץ ובין פרטי לציבורי. זה בסדר לשבת בגופייה במרפסת הפרטית שלך. זה מייצר יחסי שכנות חביבים וחיוביים כלפי הרחוב. הדיירים גם חשופים וגם מוסתרים, הם צופים על הרחוב אבל אפשר גם לראות אותם".

אזור הביניים גם גובה מחיר מהמרחב הציבורי המשותף. פעמים רבות קומות התוספת נבנות לאחר שהבניינים הפכו מוזנחים ובעלי הדירות מוכרים את זכויות הבנייה על הגג המשותף בתמורה לשיפוץ. לכאורה כולם יוצאים מורווחים: הדיירים הוותיקים זוכים בבניין משופץ, והדיירים החדשים בדירת הגג. בפועל, הגג, שהוא כמעט השטח הגדול המשותף היחיד בבניין, עובר לידיים פרטיות. זה אותו גג שמדי פעם מקיימים בו חגיגות יום עצמאות או מסיבות ימי הולדת מטרידות. עמיר מסכימה אבל מוסיפה הסתייגות מסוימת. "אין ספק שחבל על אובדן החלל המשותף. אבל לצערי זה לא חלל מאוד פעיל בימינו. החיים המשותפים היום מתקיימים בשדרות או בגנים הציבוריים".

הקומות בנסיגה נותנות גם מענה אסתטי. בבניינים לשימור נהוג לעשות בהן שימוש כדי לשמור על הפרופורציות של הבניין המקורי ולהפריד בין הישן לחדש. למרבה הצער, לא כל אדריכל מורשה הוא גם מעצב בחסד, ובמקרים רבים תוספות הבנייה (אם בבניין לשימור ואם בבניין רגיל) יוצרות דירוג קופצני ולא אסתטי. גם אם אי אפשר לראות את הדירוג ממפלס הרחוב, הרי שאלה המתגוררים בקומות הגבוהות ומביטים על קו הרקיע רואים בניינים שבהם חזיתות מקפצות.

"בניין שכולו מדורג יכול לעצבן את העין", אומר אקרמן. "רק לאחרונה תיקנו תוכנית בניין-עיר בראשון לציון שקבעה שכל קומה נוספת לבניין צריכה לסגת במטר מהחזית, מה שהיה יוצר בניין שהולך ומתחדד כלפי מעלה. שינינו אותה כך שתהיה רק נסיגה אחת לכל הקומות הנוספות. לטעמי, אם הדירוג נעשה במינון נכון זה יכול לתת תוצאה יפה מאוד".

נגד בניית הקומות הנסוגות התנסחה הטענה הבאה, הנהנית מרוח גבית של המחאה החברתית: במקום לבנות עוד קומות כדוגמת הקומות הקיימות ובהן דירות סטנדרטיות, הקומות העליונות הופכות אוטומטית לפנטהאוזים לעשירים. עמיר לא אוהבת את הקמפיין הציבורי שמתנהל נגד העשירים. "אני חושבת שהעיר צריכה כל מיני סוגים של אנשים", כדבריה . "טוב שיש בעיר אנשים עשירים שלא גרים רק בישובים פרבריים. העשירים גורמים לכך שיש יבוא של סחורות שכולנו נהנים מהקיום שלהן פה. אני אוהבת להסתובב בכיכר המדינה גם אם אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות שם".

מנגד ישנם כאלה שמרגישים שמדובר בעוול תכנוני שיש לתקנו במהרה. "התוספות על הגגות וכל הפטנטים כמו תמ"א 38 משאירים בעיר אוכלוסייה הומוגנית שעליה לבדה העיר לא יכולה לקום", מתרעמת מרגלית. "אם אנחנו רוצים לדבר על קיימות עירונית ועל ציפוף, כל הפתרונות האלה הם לא פתרונות אמת. זה בא לפתור בעיה אחת ויוצר אחרת. לוקחים את הגגות המשותפים ומפריטים אותם כך שיהיו רכושו של דייר בודד. לרוב מישהו בעל הון".

הדבר המעניין הוא שבעבר הדירות העליונות נחשבו לפחות מוצלחות. היו בהן בעיות של בידוד אקלימי ואקוסטי, הן היו חשופות לנזילות והיו קרובות למערכות הטכניות כמו דוודים ואנטנות. היום, לעומת זאת, ככל שאתה גבוה יותר, אתה שווה יותר. "יש כאן עיוות מובנה", מסביר אקרמן. "ככל שאתה גבוה יותר אתה צריך לשלם יותר. זה עיוות שהשוק יצר וקשה מאוד להתגבר עליו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...