דו קרב: המחלוקת החדשה בקרב חובבי היין
פולמוס אמיתי מתקיים בימים אלה בקהילת היין הישראלית: מי לוקח? יינות אלגנטיים וסגפניים או יינות הדוניסטיים אבל מוגזמים? התשובה, כמו תמיד כשמדובר ביין, מורכבת
אפתח ואומר שכל הדיון שאפרוס בפניכם מבוסס על הנחות שגויות. במילים אחרות, אני עומד להציג טענה מלומדת, להלאות אתכם בהיבטים השונים שלה ואחר כך להגיד שדיברתי שטויות. כך או כך יימצא הטוקבקיסט שיגיד שאני פלצן – בכתבת יין, אם אין לפחות שניים כאלה, סימן שלא קראו אותה מספיק.
ולמשגל המוחי עצמו: שני היינות של היום מייצגים שתי מגמות בעשיית היין בישראל. שני טרנדים שהקימו להם תומכים ומעריצים, שלאחרונה אפילו מתקוטטים בקול רם. באתרי היין מתקיים הפולמוס הזה כאילו לפחות נערי הגבעות עומדים על מתרס אחד ומולם מפגיני בילעין והם מיידים זה בזה בקבוקים מלאים בוז. אלה אומרים: "היינות שלכם חנפניים, מתחסדים, מוגזמים" ואלה אומרים: “חדלו לנסות להשקות אותנו ביצירות אינטלקטואליות, בלתי מובנות וסגפניות".
אם נתרגם זאת ללשון קונקרטית יותר, צד אחד מאשים את השני בכך שיינותיו מרוכזים מדי וריבתיים, עתירי עץ, כבדים ונעדרי ניואנסים. הצד השני מואשם ברקיחת יינות רזים, מימיים, נעדרי הדוניזם.
יש מן טענה כזאת, לפיה ההיסטוריה הקצרה של היין הישראלי דומה לתולדות הדוגמנות בשישים השנים האחרונות – מהמראה השופע של מרילין מונרו ועד לכלום של היידי קלום.
פעם (עד לפני... כלום... גג חמש שנים) בצרו את הקברנה סוביניון הישראלי מאוחר. הפרי היה עתיר סוכר, החומציות שלו נמוכה וטעמי הפרי שלו סמיכים כמו הפובידל של סבתא ברוניה. עודף סוכר גורם לרמה גבוהה של אלכוהול ולבומבסטיות. אחר כך נהגו לשים את הנוזל שתסס בחביות חדשות, להכביר עץ מעושן על היין והתוצאה – קיטשית, אם לא גרוטסקית. זאת חזות הכול.
אבל אז קם לנו דור חדש של ייננים, בוץ תחת ציפורניהם, זיפי זקן בן יומיים מהטיסה מאדלייד, אוסטרליה על פניהם ובעיניהם חזון ושאר רוח. הם נטשו את הפובידל, החלו לבצור מוקדם, סירסו במזמרותיהם את הפרי ולכדו את השמש בענב. התוצאה, לפחות לכאורה, אלגנטית, מאוזנת, מרומזת. היא גם תהיה, כמובן, יותר מקומית באופיה. “טרוארית", בלשון הקונסרים. "מה העבודה הזאת לכם", אומרים נציגי ההדוניזם. “הלנצח תאכלו סשימי? אף פעם לא בא לכם קבב נוטף שומן"? יינות הספורט אלגנט החדשים הם עוכרי שמחה ונעדרי סנטימנטים.
במקום לנקוט צד אני אעיד בעצמי שאני חכם יותר מכו-לם, וששני הצדדים מדברים שטויות. טוב, האמת היא שזו הגזמה, ויש טעם בטענות מכאן ומכאן, אבל יש גם החטאה גדולה. חסידי שני הטרנדים חוטאים בחטא הגרוע ביותר של הסיווג – חטא הבינאריות. אין רק שתי אפשרויות. יש אפשרויות מרובות.
באירופה, שאמורה לכאורה להיות יצרנית היינות האלגנטיים, מייצרים גם יצירות פרועות ומלאות דמיון. נסו את הקוט רוטי 1999 של Jamet, למשל. סתם דוגמה אחת מאלפים. בארצות הברית יש יינות מקומיים לעילא. נסו זינפנדל קליפורני. יש יינות אקספרסיביים, שלא מתאימים לשום סיווג. מי יותר טוב, מתחשק לשאול, דוסטויבסקי או פרוסט? ואיפה קפקא בתוך הסיפור הזה? מותר שלחובבי יין יהיה טעם אישי, אבל מי שרוצה להיות בעל אופקים רחבים רצוי שלא יחיל עקרונות צרים על צריכת היין שלו.
זה מוביל אחר כך להרבה אי הבנות. למשל, איך לסווג את הפטיט סירה 2008 של ויתקין? אלגנטי הוא לא, גם לא חנפן, אבל יין נהדר. או, יותר מכך אפילו, ה"ארגמן" 2008 של סגל. יין אישי מאוד, שמי שתקוע עם עקרונות מעונבים עלול לסווג אותו כקיטשי, או סתם טריוויאלי, ולפספס בגדול.
אבל - שוב הסתייגות - למרות החטא, פולמוס מוטעה הוא טוב יותר מהיעדר פולמוס. זה מעיד על חיוניות ועל גיוון. ובמקרה של היינות להלן, על הישגים.
אז הישגים עולים כסף. אולי קצת יותר מדי, במקרה של כרמל לימיטד אדישן 2008. אבל אי אפשר שלא להסיר את הכובע.
אם אמרנו אלגנטיות, זה היין. עצור, מעודן, מאופק ומאוד "בורדו" בסגנון. הוא מורכב מאוד ואם מתעקשים לשתות אותו עכשיו (עדיף לחכות שנתיים-שלוש) כדאי לחדרר אותו ארוכות. יש לו פירותיות עצורה, עם מעט ניחוחות בשר ועור חדש וחומציות טובה מאזנת. יש בו ירקרקות מה (מנטה הייתה האסוציאציה שלי). ולמרות האיפוק, הוא לא יין סגפני. זה יין שצריך לתת לו את הזמן שלו. הסבלנות תשתלם.
הוא מתחיל קצת אניגמטי, והופך נהיר עם השתייה, ובסופו של דבר, אפילו ידידותי. זה גם יין שאפשר ליישן, אבל לא לאינסוף. שמונה שנים בערך, אם יורשה לי להתנבא. המחיר, כאמור, יקר. 260 שקל. אבל, אני שמח לומר, יין בורדו ב-60 דולר משאטו סביר יעלה לכם אותו דבר, ויהיה, בממוצע, רק קצת יותר טוב. אגב, התווית שלהם נהדרת. וכל כך הולמת את התוכן.
נציג הטרנד השני שעלה על שולחננו לאחרונה הוא בלאק טוליפ 2007. הם אפילו קוראים לעצמם "יין שאוהב אנשים", ביקב “טוליפ”. הבלאק טוליפ גם הוא בלנד בורדו, עם דגש על קברנה (66 אחוז) ומרלו (20 אחוז), אבל הוא שונה בתכלית מהכרמל. גם הוא זקוק לחדרור, אחרת הוא קצת אטום בהתחלה, אבל כשהוא נפתח, זה יין מרוכז, פירותי וסמיך, כמעט פצצת פרי, כך נדמה בהתחלה.
הוא גם מאוד מרצה ומענג, עם מתיקות (לא סוכרית) ניכרת וגוף גדול (לא מעט אלכוהול ביין הזה). יש בו יותר עץ ממה שאני אוהב, אבל יש בו גם טאניות טובה. הוא משתפר והולך ככל שהוא מתאוורר, ולדעתי עדיף לחכות איתו. באמת מייצג לא רע של הטרנד השני – אלגנטיות היא לא הצד החזק שלו, והאיזון מגיע שם רק אחרי זמן מה. אבל אי אפשר לא לחבב אותו. 175 שקלים – מחיר של יין דגל. יקר מדי, אבל לא באופן שערורייתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם