איכות לעם: בחנו כמה יינות פרימיום
יינות הפרימיום של היקבים הגדולים הם עקביים, משתפרים תמידית ומשלבים יצירתיות עם הקפדה. שי אילן בוחן את היינות של ברקן, רקאנטי ויקבי כרמל, וגם חושש מהיום בו לגימת יין תהפוך למותרות
רגע לפני המבול הבלתי מובחן של השקות ראש השנה, הנה כמה השקות מובחנות בהחלט וראויות לציון. אבל לפני כן אי אפשר בלי כמה הרהורים ומילות תוכחה. קודם כל תוכחה עצמית – מדור זה לא התייחס עדיין לעוול המס על הבירה, שמעבר לעובדה שהוא עושק בלתי צודק ופגיעה במרכיב יסודי בחיוניות התרבותית, הוא גם מכה אנושה למבשלות הבוטיק.
>> בואו נשתה פסטיס
>> הסיפור של יקב ברקן
>> מיהו אלוף הקוקטיילים של ישראל?
אבל ככל ששוק הבירה המקומית הוא פגיע, שוק היין פגיע לא פחות. היו בין עמיתי העיתונאים כאלה שהציעו למסות את היין כדי להקטין את המס על הבירה. רעיון עוועים! יש יותר אנשים המנסים להתפרנס מייצור יין ביקבי בוטיק מאשר יצרני בירה קטנים, והם מתחרים על נתח שוק קטן יותר משוק הבירה. גם כך הם מתקשים להתחרות ביבוא הזול, בכוח הפרסום וההפצה של חברות היבוא ושל היקבים הגדולים.
אסור שצריכת יין תהפוך למותרות אקסקלוסיביות לעשירים. אסור גם שייצור היין יהיה נתון בידיהם של חמישה יקבים גדולים שיכולים לספוג את המיתון, גם אם, כפי שמשנה לשנה נעשה ברור יותר, הם מפיקים את התוצאות הטובות יותר מהענבים שלהם. גם הגישה הדיכוטומית על פיה יין הוא עניין לפיינשמעקערים ובירה זה משקה לבלייני יום-יום משופשפים ומחוספסים לא עוזרת לאיש. מס על הרד בול, לעומת זאת, הוא עניין אחר לחלוטין. ועדיף על כל אלה מס על רווחי הון ועל הכנסות אחרות של האלפיון העליון. אם לא ניזהר, היקבים הקטנים ייעלמו לחלוטין, ורוב התוצרת של הבינוניים והגדולים תלך לייצוא.
כאמור, לא נעים לומר אבל זו כבר כמעט שגרה: סקירה של "יינות פרימיום" היא סקירה של תוצרת של היקבים הגדולים. הם עקביים, עם גרף מתמיד של שיפור, ועם שילוב בריא של יצירתיות עם הקפדה.
שלושת היינות הראשונים הם סדרה שאפשר לסמוך על הסולידיות האיכותית שלה – ה"אלטיטיוד" של ברקן. זהו הטור דה פורס של ביצועי הקברנה של היקב. ה"סופריור", יין הדגל של היקב הוא אולי גדול יותר, יותר מרוכז ומורכב, אבל ב"אלטיטיוד" יש גיוון, נגישות ועניין. הרעיון – שלושה יינות קברנה מיקבים בגבהים שונים הנהנים מטיפול דומה. אני לא יודע אם ניתן להבחין בהשפעת הגובה בתוצאה הסופית, אבל בלי ספק מדובר בשלושה יינות מובחנים, שגם אם ההבדלים ביניהם לא כבירים, מעניין להשוות ביניהם ויהיה מעניין לראות איך יתפתח כל אחד מהם בשנים הקרובות.
ברקן קברנה סוביניון אלטיטיוד 412 2009. את הלוגם מקדם ניחוח של פרי שחור – שזיפים וקסיס, יחד עם עור חדש ומעט ניחוח של ארז. בחיך ניכרים טעמי עץ חרוך שאינם משתלטים, טעמי קברנה זניים – בעיקר קסיס, ואחר כך קופסת סיגר ומעט קפה. ברקע – עשבוניות קלה. באופן כללי, ליין מבנה טוב, שנתמך על ידי חומציות וטאניות איתנה. הוא מעט חם. כמו כל הסדרה, הוא אלגנטי, מהודק, אבל לא סגפני. ירוויח מעוד שנתיים בבקבוק ומחדרור לפני השתייה.
ברקן קברנה סוביניון אלטיטיוד 624 2009. לטעמי יותר טאני, וקצת יותר ירקרק, והטאניות מופיעה מיד אחרי הפתיחה, בניגוד ל-412 בו היא מתפתחת בהדרגה. די דומה לקודמו בפרופיל, באלגנטיות ובמבנה, ושונה בעיקר בטעמים (פחות קסיס, יותר פטל אדום). הוא גם עשה עליי רושם יותר בשרני, ובעל פוטנציאל יותר הרפתקני, למרות שכרגע הוא מעט פחות נגיש מקודמו. העץ ניכר כאן, אולי קצת יותר מאשר באחרים. עם זאת, הוא לא ממסך את הפרי. יין מעניין, שחשוב עוד יותר להמתין איתו.
ברקן קברנה סוביניון אלטיטיוד 720 2009. ההדוניסטי שבחבורה. ניחוח עמוק, פירותי, מעט מאובק עם רמז בשרני. שפע של פרי גם בטעם, נוכחות של עץ, וחמיצות נדיבה מאזנת. מבין השלושה הוא השופע והמעתיר, אבל למרות זאת הוא לא "יוצא מהקווים", ונשאר מעודן ונאמן לאלגנטיות האופיינית לסדרה. בעיניי הוא גם הנגיש ביותר, אבל גם הוא בעל פוטנציאל התיישנות של מספר שנים.
מחיר היינות: 125 שקלים.
היקב הבא, שהשיק לא מזמן סדרת פרימיום, אומנם לא גדול כמו "ברקן", אבל בהחלט שואף לגדולה. "רקנאטי" חובק, במזל טוב, את ה"רקנאטי ספיישל רזרב" לבן ואדום. מקדם הציפיות מה"ספיישל רזרבים" גבוה מאוד, כראוי ליקב שעיתונאים אוהבים להכתיר כמוביל טרנד האלגנטיות והטרואריות ביין הישראלי (פחות עץ, בלי ריבה, בציר מוקדם וכו' וכו'). למרבה המזל, שני היינות האלה לא זקוקים לעושי נפשות, והם מדברים בעד עצמם, ובקול צלול.
רקנאטי ספיישל רזרב לבן 2010. קשה לא להישבות בקסם של היין הזה, בלנד של שרדונה, סוביניון בלאן וויונייה, שכל אחד מהם מתפקד נכון כל כך מבחינת התרומה היחסית שלו. זה יין של אסתטיקן, או אסתטיקנים, ליתר דיוק, שיצרו ממסך בו הכל מאוזן על ידי הכל. הפירות – מלון, אננס, ליים מפנים מקום לחמאתיות, שבתורה מאוזנת על ידי חמיצות מרעננת שתורמת להדגשת כל שאר הטעמים. זה היה יכול להתפקשש בכל שלב, אבל זה עובד נהדר. יותר פירותי ממינרלי, אבל יש בו גם מזה. מורכב, אבל לא אינטלקטואלי ומתחכם. קצת יקר, 149 שקל, אבל מהנה מאוד.
רקנאטי ספיישל רזרב אדום 2009. הספיישל רזרב האדום מגיע עם קרדיט עוד לפני ההפצה: מדליית זהב מתחרות "דקאנטר" ו"אשכול הזהב" וציון 91 של מרק סקוויירס, שלוחו של רוברט פרקר. בלנד של קברנה, מרלו, סירה ופטיט סירה. הניחוח עשיר אבל מאופק בשלב זה, ודובדבני מאוד. הטעם דומה לניחוח, עשיר אבל לא פרוע, פירותי, עם משהו בשרני ורקע ירקרק. הוא משתנה המון בכוס במהלך השתייה, ושווה במיוחד להמתין איתו או לחדרר, כי הגדולה שלו ניכרת ככל שהוא נפתח. בדומה לספיישל רזרב הלבן, גם כאן מדובר ביין אסתטי מאוד, עקבי ומחושב, וניכר שהאיזון שלו איננו יד המקרה אלא תוצאה של עבודה ייננית מדוקדקת. מבין הספיישל רזרבים, אין ספק שה-2009 הוא הטוב ביותר שיצא עד כה. 189 שקל.
כרמל ריזלינג קאיומי 2011. כל כך אלגנטי ומאוזן, וכל כך כיפי. החמיצות הגבוהה, לימונית-תפוחית-שזיפית, עקבית מאוד. בכלל, זה יין מאוד עקבי, שבקירור מתאים שורד שעות בלי לאבד מהרעננות. הניחוח טרופי, אין בו עץ כך שהוא לא סובל מכבדות, הוא עדין, מוגדר "אוף-דריי", כלומר חצי יבש עם נטייה ליבש, אבל אני לא מצאתי בו מתיקות רבה. וגם עסק טוב – 75 שקלים. ציון לשבח גם לתווית הנאה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם