לא בכל מחיר: מתחילים לבדוק יינות לחג
ליל הסדר הולך ומתקרב והיקבים המקומיים מתחילים לשחרר בהמונים את יינות החג שלהם, יקרים וזולים כאחד. שי אילן כאן כדי לעשות סדר פסח
לא מעט, מסתבר, אבל אילו אך ימלאו את כוסי שוב ושוב ביינות מהשלישייה החדשה של דלתון, דיינו. במיוחד הזינפנדל. עכשיו ככה: לי ולזינפנדל יש יחסים קרובים כבר הרבה שנים, מאז חזר ידידי פ. מקליפורניה באמצע שנות ה-90, והבהיר לי שאין מדובר בענב נחות ליינות רוזה. בזינפנדל, מי שזוכר את הטור הקודם, אין שום דבר סגפני. זה ענב לנהנתנים, שאמנם יכול להיות בעל עוצמה, ולהפגין שרירים מדי פעם, אבל ככלל, הוא נענה, מתמסר, לפעמים מסעיר. על פי רוב הוא מניב יינות פירותיים, אבל עמוקים. נהדר ליין אחרון בסדרת טעימות. קצת כמו סלט פירות, אבל עם סטייל.
אבל זה לא ענב טריוויאלי. הוא קשה לגידול, ובאופן כללי, רצוי שהענבים מהם עושים את היין יהיו מכרמים בוגרות. ארבעים שנה, ככה. וזה אין בארץ, למיטב ידיעתי.
אבל למרות זאת, סדרת ה-D של דלתון מצליח להיות אחלה יין. נראה שדלתון מתחילים להבין מה הם רוצים לעשות עם הענב הזה, כי הוא אפילו מוצלח יותר ממה שהם עשו בשנה שעברה, שגם הוא היה לא רע. לא הרבה יקבים עושים את זה (סוסון ים, אם אני זוכר נכון, אבל פחות או יותר זהו). הוא פחות בשל וסמיך מאשר בשנה שעברה, אבל עדיין לא רזה. זה יין ריחני, עם ניחוח פטל חזק. הוא מפגין חומציות טובה, רענן וצעיר אבל מלא פרי שמורגש גם בניחוח וגם בחיך. יש בו טאניות מרומזת, שמתחזקת קצת עם השתייה אבל לא נעשית נוקשה לרגע. זה לא יין שנועד לשימור ארוך (שנתיים) אבל גם במובן הזה, זינפנדל כמעט אף פעם לא נועד לשימור. הוא גם נהדר לאוכל, ויעשה נחמד לקרפצ'יו, סטייקים מסינטה או גבינות לא בשלות מדי.
מתוך השלישייה, דווקא השיראז היה הפחות חביב עליי. זה לא שהוא לא היה טוב. מדובר בשיראז עם מאפיינים זניים בולטים – סמיך ובשרני, ומאוד מלא. רק חבל שהוא לא בועט קצת. איזשהו קצה נועז היה מוסיף לו הרבה. אחרי כמה זמן בכוס הוא השתפר קצת. אני מניח שאחרים היו אוהבים אותו יותר. גם הפטיט סירה מהשלישייה משובח. שוב מדובר ביין עוצמתי, אבל מאוזן, עם הרבה פרי שחור וחומציות טובה ומאוד מהנה. בשלושת היינות ניכר איזשהו קו של נעימות בצד אמירה בוטחת. לא חנפנים, אבל גם לא מייסרים.
המחירים המומלצים על ידי היקב (לצערי, הרשתות מקבלות את ההמלצות הללו פחות ופחות ומוכרות יותר יקר), עושים את היינות האלה לאחת העסקאות המשתלמות ביותר ברמת האיכות הזו. 63 שקלים לשיראז, 68 שקלים לפטיט סירה ולזינפנדל. בהחלט מתחרים ראויים לסדרות הביניים של היקבים הגדולים, אם זה ה"אסמבלאז'" של ברקן, הרזרבים של בנימינה או הסדרה האזורית של יקבי כרמל.
יקבי רקנאטי הוציאו את שני יינות סדרת הבסיס שלהם, "יסמין" לבן ואדום. מדברים הרבה על מתיחת הפנים שהיקב עבר בשנים מאז הצטרפו אליו הייננים גיל שצברג ועידו לוינסון, ועל הכיוון האלגנטי-מאופק של היינות. משהו מזה משתקף בסדרת הבסיס. הרקנאטי יסמין לבן הוא יין מוצלח מאוד. יש בו חמיצות טובה ומרעננת לכל האורך, וניואנס מינרלי קל. הסוביניון בלאן תורם לו טעמי תפוח ולימון, ומהשרדונה הוא מקבל פרי טרופי. הוא לא רזה מדי, וארומטי מספיק כדי להסב הנאה. תמורה מצוינת ל-35 שקלים.
הרקנאטי יסמין אדום 2011 לא רע, אבל לא מתעלה לרמה של הלבן. יש בו אמנם פרי שחור וגם חומציות טובה, אבל הפרי פחות חיוני, ויש בו יותר מרירות ממה שאני אוהב. 35 שקלים גם במקרה זה.
התמונה דומה באופן מפתיע אצל יקבי רמת הגולן. גם כאן, ההר חרמון אדום הוותיק עושה את העבודה, אבל לא משתווה באיכות לבלנד הלבן מאותה קטגוריה. הבלנד הסטנדרטי של שרדונה וסוביניון בלאן מצליח להיות נעים ומגרה בחך, פירותי יותר מהרקנאטי, אמנם אבל בלי הפרזות ומתיקות יתר. מומלץ בחום. שני הרי החרמון ב-39 שקל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם