וודקה בין חברים: בדקנו את וודקה אליקס
שי אילן לקח בקבוק של וודקה אליקס והלך לבדוק אותה על יושביו של "מעיין הבירה" החיפאי. סייעו במלאכה: פסטרמה בקר, חזרת והרבה דג כבוש
אני חושד הרבה זמן שהדיכוטומיה הזאת, בין אוהבי וודקה לשולליה, קשורה בחוויות ראשוניות של שתיינים בלתי מנוסים, שנתקפים עוויתות קיבה כשהם נזכרים בהשתכרות הראשונה שלהם, עם בקבוק מיץ אשכוליות כימי (או משקאות אנרגיה מגונים) ובקבוק משקה בטעם ספירט עם ציור של קוזאקים וחרבות. בין זה לבין מגוון הוודקה המשובחת שנחת בשנים האחרונות על המדפים אין ולא כלום. ועדיין, נחוץ תירוץ לא טריוויאלי להוציא כמעט 300 שקל על בקבוק, מלבד עשיית רושם.
"אליקס" היא מוצר יוקרה, אבל לא רק בגלל המיתוג. היא משקה מוקפד מאוד מבחינת הליך הייצור – הקפדה על חיטה מתאימה, מים טהורים וזיקוק ידני לחלוטין באביק נחושת. אני התאהבתי בתוצאה די בקלות, אבל החלטתי להעמיד אותה למבחן של כמה טועמים מנוסי חיך, בסביבה המאתגרת ביותר שניתן להעלות על הדעת.
אפילו להגיד "מעיין הבירה" אי אפשר בלי איזו חרדת קודש. יש משהו קוסמי בחיבור הזה בין רחוב לא ראשי בעיר התחתית של חיפה, קהל שתייני צהריים של ימאים, בירה טריה להפליא ואוכל ייצרי אבל מוקפד ומדויק. דרכתי שם בפעם הראשונה כמעט במקרה, אי שם בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת, ואני נשבע שהיה שם יותר מאדם אחד עם רטייה על העין ורגל מעץ. כבר אז הוא היה מוסד, וזה לא עניין של מה בכך שכעבור יותר מעשרים שנה הוא רק השתבח. יום חמישי באחת בצהרים כמעט שלא מצאנו כיסא לרפואה. הבעלים תלה בנו מבט מלא חמלה, והלך לעשות כלים במטבח. כזה לחץ.
אחרי שעה של משא ומתן וכרסום לחם עם חזרת מופלאה, הצלחנו להושיב חבורה נאה מסביב לשולחן צפוף. אחד אחד עלו צלחות עם תקרובת על השולחן: איקרה אוורירית, סלט חצילים טבעי ומצוין וחמוצים מעולים. הכוסית הראשונה נמזגה כשהגיע דג המרינט הכבוש – רך ובשרני, והשתדכה אליו כמו דג למים. אחר כך נחתו ארבעה קבבים שמנמנים ליד תלולית של שום כתוש, עם צ'יפס פריך וטוב. (25 ש"ח לסלטים, 12 ש"ח לחמוצים. 50 ש"ח למנת קבב עם 400 גרם בשר).
לא היה צריך הרבה יותר מזה בשביל הוודקה. את הדג הכבוש תקפנו במזלגות שלופים, ולא הותרנו אפילו את העור. יש בתפריט גם מטיאס, אבל האמינו לי, המרינט משאיר את התחרות הרחק מאחור. הוודקה ניקתה שוב ושוב את החיך, בלי להכביד ולהאפיל על האוכל, אבל גם עם נוכחות נאה משלה. היא אמנם צלולה ונקייה, אבל אפשר להבחין בה גם בניואנסים של תיבול קל – קליפת הדרים ומעט אניס. היא לא שמנונית, אבל בעלת גוף ונעימה עד אין קץ. היא לא מתקיפה בארומות כמו וודקות פרימיום אחרות, והעיקר בה הוא החלקות המשיית.
גם את המיוחדים של "מעיין הבירה", הוודקה ליוותה היטב. פסטרמת הבקר, העשויה מנתח של לחי, פשוט מופלאה. נתח פריך מבחוץ ורך ומתמוסס מבפנים, פרוס בעובי בינוני, העמיסו אותו על חזרת עם מלפפון חמוץ ביתי ואתם על האולימפוס, או, בגרסה שלי של האולימפוס, קרנגי דלי בשדרה החמישית.
הקוסטיצה עגל היא נתח גדול ממדים, עטוף שומן נימוח, מעושן כדבעי, שמתחרה יפה בפסטרמה. לא לרכי לבב, ובעלת פוטנציאל הצרת עורקים מובהק, אבל כאחת ממנות הדגל של המקום היא בדיוק מסוג הדברים שהפכו אותו למקום עלייה לרגל.
השקינו את כל מי שיכולנו בוודקה – השולחן, המלצרים, הבעלים. מזגנו אותה קרה, אך לא קפואה, ונדמה לי שזו הייתה הדרך האופטימלית. (אפשר בטמפרטורת החדר, אם הוא ממוזג. אפשר אולי גם כבסיס למרטיני, אבל בבקשה, לא ש'כוליות, או קולה וכדומה). כולם הנהנו בהבנה, גם אנשי הוויסקי והבירה המובהקים. אפילו לקרם בוואריה היא השתדכה בלי קושי. (50 שקל לפסטרמה בקר, 70 לקוסטיצה עגל. 20 שקל לבווריה).
יצאנו משם בראש קל, ועברנו את המשך אחר הצהרים בלי האנגאובר. מי שצורך וודקה כדי לשכוח את תלאות המין האנושי יכול לוותר על "אליקס". לא מדובר בפסקול לסבל. לעומת זאת, ליד המזונות שהוזכרו לעיל, היה לה לטעמי יתרון מובהק על משקאות סופר ארומטיים, כמו וויסקי ובירה, בזכות היכולת שלה להיות בעת ובעונה אחת מלווה שלא גונבת את ההצגה, וגם משקה בעל אופי.
ועכשיו לגילוי נאות: אני יודע שהכתבה הזאת נשמעת כמו מניפסט משתפך של יחצ"ן. ולא היא. לא היינו אורחי המסעדה, שילמנו על ארוחתנו בכסף מלא וכעת, יממה אחרי הארוחה הזאת, כל מה שבא לי זה לחזור עליה.
וודקה "אבסולוט אליקס", 270-280 ש"ח. מעיין הבירה, נתנזון 4 חיפה. פתוח כל יום עד 17:00 מלבד יום שלישי, עד חצות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם