יהיה בסדר: היינות הישראלים מזן הוויונייה בדרך הנכונה
קרוב לשש שנים מאז ענבי הוויונייה עשו עלייה לישראל וכבר אפשר לומר שהיינות המופקים מנו משתפרים משנה לשנה - אבל דרך ארוכה עוד לפניהם
וויונייה 2011 מהסדרה האזורית , יקבי כרמל יחצ
עקשן קשה עורף, זקוק לטיפול רב, לא יציב, מניב מעט, אוהב חמימות אבל סובל מהלחות. אם לא הייתי יודע שאני כותב על ויונייה, הייתי חושב ששוב אני מדבר על עצמי. גם שאר הפרטים מתאימים פחות או יותר – ריחני (במקרה של הוויונייה – הפרחוניות אמורה, לפחות, להיות המאפיין הבולט) ובמופעים הגדולים שלו מתפקע מהדוניזם, מרוכז ואינטנסיבי עם נטייה להפרזה אם לא מטפלים בו נכון ושמים לו גבולות.
חמש-שש שנים - אם אני סופר נכון - מאז שהעינב הזה התאזרח כאן, אבל למרבה הצער התיאור שלמעלה נותר מבחינתו בגדר אידיאל. הוויונייה הישראלי, למרות שהוא משתפר משנה לשנה, צריך לעבור עוד כברת דרך ארוכה כדי להזכיר במשהו את היינות המצוינים של עמק הרון, המקור של היין העתיק הזה. כדי שלא ניחשב בורים בתוך קהילת היין הענפה והמשכילה, הנה עוד כמה פרטי טריוויה: 2,000 שנה שהוויונייה הוא אזרח צרפתי מקומי. המקור הקדום שלו לא ברור. למרות זאת, בשנת 1965, הוא כמעט נעלם לחלוטין, וייצרו ממנו בסך הכל כאלפיים בקבוקים בשנה.
כמה יקבים מרחיקי ראות החליטו להציל אותו מכלייה ומאז הוא צובר פופולריות גם מחוץ לצרפת (קליפורניה, אוסטרליה, למשל). היינות הידועים והנחשבים ביותר העשויים מוויונייה מגיעים מקונדרייה, אזור בקצה הצפוני של הרון. הגפנים שם בדרך כלל קשישות למדי, בנות יותר משבעים שנה, אלמנט בעל חשיבות לאיכות היין. מדוע זה חשוב? בדיוק מהסיבה שציינתי קודם. בישראל עושים ויונייה פחות מעשר שנים, והגפנים לא ניטעו עם קום המדינה. בכל הפרמטרים, אנחנו עדיין בשלב הניסוי וההרבה מאוד תעייה.
פרייבט קולקשן של יקבי כרמל יחצ
מצד שני, אין כמו לעקוב אחרי אבולוציה של עשייה. ברמת הגולן, בדלתון, ביתיר עושים ויונייה מבטיח. ויתקין ויקבים אחרים משתמשים בו יפה בבלנדים. שני היינות שהגיעו השבוע לשולחננו הם משל יקבי כרמל.
הראשון ביניהם בסדרת "פרייבט קולקשן", ויונייה שלא ראה חבית, וטוב שכך. הוא אמנם חצי יבש, אבל המתקתקות לא מעיקה ונשארת ברקע, ומאוזנת על ידי חמיצות רעננה. הפרי, שמגיע מכרמים ביער יתיר ובאזור מירון נוכח וחיוני, והיין נגיש ושמח ולא מאוד מורכב. ניכר שהכיוון והכוונה טובים, וביין בסיסי יחסית זה מספיק. ב-38 שקלים, מומלץ.
הוויונייה 2011 מהסדרה האזורית קצת יותר בעייתי. הוא עדיין ארומטי, אבל קצת יותר גנרי, כלומר, פחות אופייני לזן. לטעמי הוא מאבד משהו מהנוכחות השמחה לטובת העץ והווניל. עדיין מדובר ביין טוב ונעים, אבל להערכתי הצנועה הפרי צריך להיות עוצמתי יותר כדי לסחוב את התהליכים שהוא עבר. 52 שקל, למרות ההסתייגות עדיין מומלץ. גם כדי, כאמור, שאפשר יהיה להשוות.
הערה חשובה: יינות מוויונייה לא נועדו לשימור. העוצמתיים שבהם לא חיים יותר משלוש שנים אחרי הביקבוק, אז נא לא לתחוב למרתף ולשכוח מהם, אלא לקנות ולשתות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם