מיי לאבלי בלנטיין: מסקנות מהתנ"ך של הוויסקי
ג'ים מורי הוא עיתונאי לשעבר שעזב הכל כדי לכתוב על וויסקי ולקטלג אותו על פי מבחן טעימה שפיתח, בו הוא מרוצה (מאוד) דווקא מהבלנטיינס
"הוא חזר הביתה מהמלחמה
עם מסיבה בראש
ורעיון להעלות מופע זיקוקים
הוא ידע שהוא יהיה מוכן עם מצ'טה מפלדת אל חלד
וחצי קילו של בלנטיינ'ז ביום"
כך שר טום ווייטס ב"סורדפישטרומבונ'ז", השיר הנפלא מהאלבום הנושא את אותו שם ששמעתי פעם ראשונה ב-84' וכל כך הרבה פעמים מאז. וזה מה שקיבע במסמרות חלודים את בלנטיין בתור וויסקי הבית שלי, הבלנדד שלקחתי איתי בתרמיל בכמה אירועים זכורים, ששמתי בפלאסק לחיזוק האגו כמה פעמים אחרות. הייתי בטוח שאם הוא כל כך גבוה ברשימה אצל טום ווייטס, מן הסתם הוא מאוד נמוך ברשימת הדברים היאים לבריאות, ובטח לא מאוד גבוה במדד הפיינשמעקעריות. וויסקי של משוררים, ישיר ולא מתחסד ובעל יכולת למחות את האפרוריות יחד עם כמה רקמות כבד בריאות.
אבל טום ווייטס גר בברקלי, קליפורניה, וכמעט שלושים שנה אחר כך נראה די בריא. ועכשיו גם בא ג'ים מורי, אבי "התנ"ך של הוויסקי”, ואומר שבלנטיין הוא דווקא כן לפיינשמעקערים. אבל על כך נחוצות כמה מילות הקדמה.
לפני עשרים שנה עזב ג'ים מורי משרה מכניסה בעיתונות (בבריטניה כנראה יש כאלה) כדי לעשות משהו שהוא ידע שבמשך זמן רב לא יכניס לו אגורה: הוא החליט לכתוב על וויסקי.
>>> אם לא וויסקי אז ערק
עולם הוויסקי של ראשית שנות התשעים לא דומה למה שקורה היום. בשנים שלפני כן נסגרו עשרות מזקקות, ובתודעה רק התחילו להתקבע הסינגל מאלטים, הוויסקים הסקוטיים המקוריים, אחרי שנים רבות של התעלמות ושליטה בכיפה של כמה ענקים כמו ג'וני ווקר, דיוארז ודומיהם. אחר כך הגיעו הגלנים – גלנפידיך, גלנליבט, גלנמורנג'י – ועולם שלם ובלתי מוכר פתאום נעשה נחלת הכלל. וויסקים נקיים, מדויקים, עתירי ארומות עדינות, אחדים מהם מעושנים מעט אבל באופן כללי, זה היה עידן האלגנטיות שהחליפה את בקבוקי המולוטוב של טיצ'רז וה"ג'י-בי" האלמותי, כפי שקוראים לו באולמות השמחות.
השלב הבא היה אפילו מפתיע יותר. לאט לאט התחילו לטפטף לציביליזציה פצצות העשן של ה"איילה", אזור המזקקות של איי דרום מערב סקוטלנד, עם לגבולין, לפרויג וארדבג, שהלגימה הראשונה מהם עוררה תימהון ואי הבנה נוכח טעמי היוד והמלח ועשן הכבול הסמיך.
אבל עד כאן זו היסטוריה של נדידת משקאות והתפתחות טעם. ברגע שהעולם התרגל לסינגל מאלט (תהליך דומה התרחש גם עם הוויסקי האירי, עם הבורבון והוויסקי היפני) מה שהתחיל לדבר זה הכסף, כמובן. כסף בהקשר הזה תמיד מלווה בתכסיסים שיווקיים. איך משווקים היסטוריה, מסורת ואיכות? ממציאים מיתוסים, שולפים בקבוקים נושנים ומשווקים אותם מחדש, רוכשים מזקקות שמתו על כל תכולתן ומחיים אותן תוך חיבור סיפורי עלילה על רוחות רפאים, ביצות ומעשי גבורה.
ואת כל זה משווקים בהמון-המון כסף. מחירי הוויסקי אף פעם לא היו זולים. בעשרים השנים האחרונות זה הפך לפטיש, וכמו תמיד כשמדובר בפטישיזם, הערך הסגולי שלו לא קשור לסכום הנקוב בו הוא נמכר. מזקקות שנפתחו לפני עשר שנים על ידי תאגידי ענק חייבות גימיק כדי להשתלב במירוץ הוויסקי העילי, ולכן הן שולפות חבית שהתגלגלה במרתפים שבעים שנה ומוכרות את תכולתה כאילו מדובר היה בנקטר מן האולימפוס.
>>> מכינים טראפלס וויסקי
וזו גדולתו של מורי, וערכו כמקטלג חרוץ של אלפי סוגי וויסקי (4,500 בערך, התאמינו?) הוא לא קונה את ההייפ. אפשר להגיד כל מיני דברים על הטעם הספציפי של האיש, ואפשר לא להסכים איתו, אבל אי אפשר להגיד שהתארים מסמאים את חושיו. מורי נותן ציונים, על פי שיטת טעימה שהוא פיתח, וראה זה פלא, כמה וכמה וויסקים מסוג "בלנדד" לא נופלים מבכירי הסינגל מאלטים. וויסקים בסיסיים, צעירים, מככבים בראש רשימת המצטיינים, ואילו סוסים אבירים ורמי מעמד מגרדים את התחתית.
רק לשם התרשמות: ה"ארדבג" הבסיסי, בן עשר שנים, קיבל ציון 97, ואילו ה"בומור 1971 וינטג'” בן ה-34 קיבל 86 בסך הכול. ג'וני ווקר בלק לייבל המוכר והאהוד קיבל 95.5 נקודות, הרבה יותר מוויסקים מוערכים ויקרים פי כמה וכמה. ג'יימסון קיבל 95. עדיין בתוך הקטגוריה של "וויסקים סופרסטארים המעניקים לנו סיבה לחיות".
>>> 160 שנה לג'ק דניאלס
ומפתיע אולי עוד יותר: בפסגת הוויסקי, עם ציון 97.5, הגבוה ביותר שהוא העניק, עוד וויסקי שבני אנוש עשויים להתקל מדי פעם – בלנטיינס 17. “מתיקות קרובה לשלמות, עם נגיעות מעושנות פה ושם", הוא אומר עליו. “לא הצלחתי למצוא וויסקי טוב יותר בעולם כולו", הוא מסכם התרשמות ארוכה ומדוקדקת. הוויסקי נמצא בראש כבר שלוש שנים ברציפות, על פי מורי.
הבעיה עם "התנ"ך של הוויסקי" היא שציון גבוה אצל מבקר מוערך כל כך מקפיץ את המחיר של הוויסקי. למרבה המזל, ה"בלנטיינס פיינסט" שייך לקטגוריה שטווח המשחק בה הוא לא גדול, ואף אחד לא ימכור וויסקי בסיסי בהרבה יותר מ-100 שקל. אני, אישית, אוהב את זה שהוא טיפ טיפה מעושן, וחוץ מזה אגוזי ומתקתק. יקנו אותי בהרבה יותר קלות באיזה מעושן מורכב ומדיצינלי מהאיילה, אבל אני לא אגיד לו לא. את הבלנטיינס 17 תוכלו להשיג ב-500-700 שקל, תלוי בבית הממכר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם