זן נדיר: בחנו יינות מזני ענבים אקזוטיים
גרונר ולטלינר, קארמנר ומרסלן הם רק חלק מזני הענבים שכדאי לכם להכיר, בעיקר אם כבר מיציתם את הקברנה המוכר לעייפה והמרלו הנדוש
הנה הם באים, הזנים האחרים. סנובים, שיראז אתם כבר מכירים. לשרדונה וקברנה אתם בזים, שלא לדבר על מרלו. אתם יודעים שיש קריניאן ושהוא מתאים נורא לישראל. אז מה דעתכם על גרונר ולטלינר? וקארמנר? טינטו קאו, או מרסלן?
אודה על האמת, טרם שתיתי עשרה אחוז מכלל הזנים האקזוטיים שלעולם הרחב יש להציע. אחת לכמה שנים מופיע זן חדש, הכלאה של זנים אחרים, או זן קדום שמגדלים רק במחוז נידח סמוך ליהופיץ, וקהילת היין מכריזה עליו כבן האובד ששב ונמצא.
>> סלטים צבעוניים וטעימים
>> טיול קולינרי ברומניה
>> ביקור בפסטיבל הבירה במינכן
חלק גדול מהזנים האלה הם באמת ובתמים גידולים מסורתיים במדינות שיש להן מסורת יין נכבדת, אם כי לא נפוצה מסחרית כמו הזנים המיינסטרימיים. אחרים היו תמיד בסביבה, אלא שהשתמשו בהם רק לממסכים (בלנדים) ומסיבות כאלה ואחרות ייננים החליטו להעביר אותם למרכז. בכל מקרה, ישראל היא אקזמפלר מעניין במובן זה, בדיוק משום שתעשיית היין המקומית מגבשת זהות, וכחלק מתהליך החיפוש, מנסה עוד ועוד זנים.
שתינו למענכם מגוון של יינות מהזנים הפחות מוכרים, מתאזרחים חדשים ואזרחים ישנים ששבו למרכז הבמה. בשל ריבוי היינות יהיו לכתבה שני חלקים. הנה החלק הראשון של מורה הנבוכים לאקזוטיקה המקומית.
כרם שבו שנין בלאן 2009: העינב של ווברה, עמק הלואר, שיכול להיות מתוק (מאוד), חצי יבש או יבש. בארץ השתמשו בו פעם ליינות נחותים למדי, ובשנים האחרונות הוא כמעט נעלם. עד שבאו זאב דוניה מ"סוסון ים" וגבי סדן מ"כרם שבו" והחליטו שאפשר לעשות בית ספר אפילו לצורפת.
לא סתם החלטתי לפתוח ביין הזה. הוא אולי מציג יותר מכל האחרים את הדילמה היסודית של שאלת הזנים ה”חדשים”. מצד אחד, מה שיש כאן בעיקר זו טביעת יד של יינן מקורי ומוכשר. כאילו הזן לא משנה כל כך. קצת כמו המדיה של אמן, שמחליט פעם לרשום, פעם לצייר בשמן. מצד שני, בחירת הזן היא כמו בחירת הצבעים. ויש גם משהו בכך ששנין בלאן גדל כאן שנים והיה נחוץ אומץ כדי לגאול אותו ולבסס עליו חלק ניכר מהייצור, שכן גם במקרה של "כרם שבו" וגם במקרה של "סוסון ים" לא מדובר ביקבים גדולים שמוסיפים עוד זן לפורטפוליו רק לשם גיוון, אלא בעשייה לשמה של יקבים קטנים שמאמינים דווקא בזן הזה.
היין של כרם שבו פשוט יוצא מן הכלל. כל כך לא שגרתי. מי שלא מבין מהם יינות לבנים מינרליים, יתכבד ויטעם מהיין הזה, והכל יתבהר לו. יש בו שילוב של פירותיות מרהיבה וחמיצות עם טעמים של אבן ואגוזיות קלויה – לשתות אותו ולדמיין נוף געשי, עם התפרצויות לבה מדי פעם. מצד שני, הוא ממש לא יין סגפני. עמוק ומיוחד, והמחיר שלו מוצדק יותר מהרבה יינות ישראליים ששתיתי. 94 שקל.
יקבי רמת הגולן גמלא נביולו 2008: באיטליה יש עשרות סוגים של ענבים, אבל ישראל אימצה, משום מה, את המגוון הצרפתי דווקא, למרות שיתכן שהאיטלקים מתאימים יותר למזג האוויר הישראלי. מתוך המגוון הזה, נביולו הוא אולי החשוב ביותר, שממנו עשויים היינות החשובים של פיימונטה, בברולו וברברסקו. הוא מזכיר במשהו את היינות של צפון עמק הרון, השריריים והפרועים, אבל יותר אלגנטי.
בישראל, בינתיים, עוד לא עשו ממנו יין פרימיום. אבל הנביולו של רמת הגולן מסדרת הביניים, גמלא, הוא בעל ניחוח פירותי נאה, ולא עמוס. הוא בעל גוף בינוני, די טאני, חביתי ומתובל. מופיעה בו מתיקות קלה שבקלות, אבל הוא לא ריבתי ולא מרוכז מדי, עם מינרליות נאה מרירות קלה וחיובית וחמיצות טובה. טעמים אדמתיים, רצפת יער. מזכיר נביולו איטלקי, באותו אופן שהפינו נואר הישראלי מזכיר פינו נואר מבורגון – זה אותו ענב, עם אותו פרופיל טעמים, אבל בלי העומק והמורכבות של המקור. עדיין. אבל טעים מאוד בסך הכל.
יקבי רמת הגולן יכולים לעשות הכל, אז הם עושים גם סנג'ובזה, עוד עינב איטלקי חשוב מאין כמותו, שנראה, לפחות על פניו, מתאים מאוד לישראל. הסנג'ובזה גמלא 2008 מפגין הרבה מתיקות, עם נוכחות של חמיצות. הוא מאוד פירותי, גם בניחוח וגם בטעם והוא טעים ובעל קסם. די פשוט, ביחס למה שהעינב הזה יכול לעשות, ואפשר בלי ספק להפיק ממנו יותר. אז למה לא לעשות סנג'ובזה במקום, נגיד, מרלו בסדרות הגבוהות יותר?
גם יקבי "טפרברג 1870" נחנו בפורטפוליו עשיר מאוד מבחינת זנים, וגם הם עושים סנג'ובזה, בסדרת "סילבר" (2011), שהוא פשוט יין חמוד. יש בו מתיקות שמאוזנת יפה עם חומציות. הוא מעורר חיך, עתיר פרי ומלא חיים. דבר אחד ש”טפרברג” יודעים לעשות הם יינות במחיר סביר ובאיכות טובה. יש בו אפילו טיפה טעמים שניוניים של עור, זיתים, תיבול של חבית ומעט ברט באופן שאינו מעיק. כמו סנג'ובזה, הוא מקבל ניואנס של זפת בעקבות המגע עם החבית. הגוף קצת קל מדי, אבל זה יין קל, שנועד לשתיה צעיר. 40 ש"ח.
טפרברג עושים גם מלבק, הזן המזוהה היום יותר מכל עם ארגנטינה, למרות שעיקר הגידול שלו בעבר היה בצרפת. גם היום הוא גדל בדרום צרפת, ומעט בבורדו. גם הוא אמור, לכאורה, להתאים לאקלים הישראלי, משום שהוא חובב שמש ידוע. אפשר לייצר ממנו יינות מרוכזים ורבי טאנין וגוף. בארגנטינה מגדלים אותו בגבהים, לרגלי האנדים. אבל בדומה לענבים האיטלקיים, גם ממנו עוד לא עשו יין פרימיום רציני בארץ, ככל הידוע לי.
מה שבעיקר אפשר לומר על ה"טפרברג טרה מלבק 2009” הוא שזה יין נחמד. ניתן להרגיש בו קצת ניחוח חבית וקצת פטל. הפה קל, טיפה דליל, מה שמהווה את החיסרון הגדול ביותר של היין. יש בו חומציות טובה והוא מפגין איזון טוב. הוא מתובל מעט עם ניואנס של עור. טאניות קטיפתית מופיעה אחרי זמן מה בכוס. טוב לשתות אותו מקורר והוא מזכיר קצת יינות סירה צעירים מאוד. מכאן, הדרך למלבק בוגר ובעל עוצמה עדיין רחוקה מאוד. זה יין שהייתי שמח לפגוש כמלווה לאנץ', או ארוחת ערב לא פורמלית. 70 שקל.
אני לא שמעתי על קיומם של זנים בשם "מרסלן" ו"קלאדוק" (או קלאדו?) עד להשקת "צפית 2009" של יקבי ברקן בסדרת "אסמבלאז'”. פה מדובר באמת באזוטריה, זנים ניסיוניים מדרום צרפת. המרסלן, למשל, הוא הכלאה של קברנה סוביניון עם גרנאש. הקלאדוק עשוי גרנאש ומלבק. בבלנד הסופי יש גם פינוטאז' וקריניאן.
כל התערובת הזאת אחראית ליין ראוי ביותר, שמצליח להיות בעל אופי – מתובל ופירותי אבל גם מאופק ועדין, עם האלגנטיות האופיינית – לא של הזנים אלא דווקא של הייננים, יותם שרון ועירית בוקסר-שנק. שילוב של הרפתקנות וסולידיות, של מקומיות ואקזוטיקה. הנה דבר שאני אוהב אצל יקבי "ברקן": עיקר העשייה שלהם היא קברנה סוביניון, אבל כשהם לוקחים פרויקט צדדי, הם מתייחסים אליו במלוא הרצינות, והתוצאה בהתאם. 90 שקל, יופי של תמורה.
בשבוע הבא – מה אומרים הייננים על הזנים שהם מאזרחים, וכן – האם יש לנו זן ישראלי בלעדי?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם