הוא משלנו: הכירו את הענב הישראלי
אחרי שתהה על השאלה האם יש דבר כזה "ענב ישראלי", מצא שי אילן את התשובה בענב מזן ארגמן שמזכיר מאוד פטל של ילדות והולך נהדר עם על האש, חצילים וסלט קצוץ דק-דק
בחלק הראשון של הכתבה על "הזנים האחרים" הבטחתי תשובה לשאלה "האם יש ענב ישראלי". אז לא לחינם ציפיתם. יש כזה דבר, וקוראים לו "ארגמן", והוא הכלאה של קריניאן, זן צרפתי דרומי, וסוזאו, זן פורטוגלי. הכוונה המקורית, כשהזן פותח, אי שם בשנות השבעים, הייתה להוסיף צבע ליינות הישראליים, שסבלו מחיוורון. וזה השימוש שנעשה בו שנים רבות, על ידי יקבים גדולים, ביינות יחסית פשוטים – הוספת נפח וצבע.
>> זני הענבים שכדאי להכיר, חלק ראשון
>> מרקחות התבלינים של אבי ביטון
>> מוזיאון חדש לתולדות הגלידה האיטלקית
אבל כשטרנד הטרואריזציה, כלומר, הדגש על המקומיות כאלמנט מרכזי בעשייה הייננית, אחז בישראל כדיבוק, כמה יקבים נזכרו שיש גם זן מקומי שיונק אדמות מולדת. עם זאת, רק יינן אחד, למיטב ידיעתי, נותן לו את מלוא הכבוד, ועושה ממנו יין זני.
ויש עוד מובן, אומר פלדשטיין. הארגמן הורכב משתי גפנים דרומיות, קריניאן וסוזאו. אבל בעוד שהקריניאן הישראלי, שבשנים האחרונות כל כך תולים בו כל כך הרבה, "צועק דרום ספרד”, לדבריו, הרי שפורטוגל דרומית יותר (כמו ישראל). ועוד, הוא אומר: “העובדה שזה שני מקומות בערבוב הופכת את ארץ האם לפחות פרטיקולארית, בגדר: 'הקשור לגדר אחת קשור יותר מזה הקשור לשתיים'”. הים תיכוניות של הארגמן, היא, אם כן, יותר כללית.
ביקשתי ממנו להגיד משהו גם על האופי הכללי של הזן עצמו. “מבחינת הרכב ארומות, הוא Stand alone, לא דומה לקברנה-מרלו, וגם לא לשיראז. אגב", הוא אומר, "הקריניאן הוכלא עם סוזאו למען הצבע, אבל גם בפורטוגל, מולדת הסוזאו, הבינו שזה ענב בעל ארומות ייחודיות והתחילו לעשות ממנו יינות זניים".
אבי אומר שאם פעם חשבו שארגמן מצטיין בשלושה דברים, “צבע, צבע וצבע", הרי עכשיו ברור שבעצם מדובר ב"טעם, טעם וטעם". מספיק להוסיף 30 אחוז ממנו לבלנד כדי שהוא יאפיל אפילו על קברנה עוצמתי. הוא צריך משהו שירגיע את הפראות הזו וייתן יותר מפורטות.
שאלתי אותו למה, למרות הכול, עד כה הוא נביא הארגמן היחיד. “כדי להגיע איתו ליין איכותי, צריך להוציא אותו מהשפלה הפנימית, שם הוא מניב יבולים של 2.5 טון לדונם, ולהעביר אותו לגב ההר ולהוריד את היבול בחצי", הוא אומר. חוץ מזה, לדבריו, לא מנסים את זה בגלל קיבעון, גם אחרי שהובהר שזה שווה. “'אין נביא בעירו', אומר הזן הזה, שמצליח בניו יורק יותר מתל אביב". הוא מספר שעיתונאי יין מפורסם מחו"ל שהיה בארץ טעם את היין בראש פינה, והתעקש לאתר את אבי טלפונית כדי להגיד לו עד כמה היין ריגש אותו.
ואם כבר זנים דרומיים ופורטוגל, מי שבשנתיים האחרונות מהמר על הזנים של מדינת היין המופלאה והמשונה הזו הם יקבי רמת הגולן. טוריגה נסיונל וטינטה קאו הם שני זנים שמשתמשים בהם שם לעשיית יינות ופורט. ברמת הגולן נטעו אותם בשנת 2005, אחרי כמה שנים של תכנון והם אומרים שההסתגלות שלהם לתנאים הישראליים הייתה יוצאת דופן.
התוצאה היא ה-2T (טו-טי, בעברית). היין מהבציר הראשון, 2008, היה הצלחה ייננית, ואפשר לסמוך על יינות רמת הגולן שגם מסחרית הוא נמכר היטב. גרסת ה-2009 לא נפלה במאומה מהשנה שקדמה לה. יין עז ארומות, מרוכז ופירותי מאוד, עם ניאונס בשרני, אבל נדמה לי שלמרות שהוא אולי קצת פחות אקספרסיבי מהביקבוק הראשון, הוא יותר מאוזן ואלגנטי.
תחנה נוספת במסע האזוטריה היא קליפורניה. זינפנדל חנה בארץ הקודש לראשונה בשנות השמונים המוקדמות, משום מה. לא ברור מה הקשר בין יין הרוזה המבאיש ההוא לבין הזן הקליפורני הייחודי והנפלא, אבל הוא הוציא את דיבתו רעה, ועד היום מתאמצים היצרנים המקומיים לשקם את התדמית בעיניי מי שחוויית הזינפנדל היחידה שלו באה משם.
לא ברור איך הזינפנדל הגיע לקליפורניה. כנראה דרך הרפתקן ממוצא הונגרי, שדילג במאה התשע עשרה משם למקסיקו ומת בדרך מסתורית. אומרים שהמקור הוא איטלקי, עינב הקרוי "פרימיטיבו", אבל זה לא ממש משנה. ה"זין" הוא הענב היחיד שאני מכיר שהוא אמריקאי במובהק. הוא הדוניסטי, פירותי ושמח אבל לא פריאר בשום מובן. איך הוא התאקלם בארץ? יש בו משהו מתאים מאוד – היינות שעשויים ממנו לא נועדו לשימור ארוך, אפילו המשובחים שבהם. יקבים שעושים זינפנדל – דלתון, עם יין מאוד נעים והדוניסטי להפליא. סוסון ים, עם יין בעל אופי ובנימינה, עם יין לא רע.
בכתבה הבאה בסדרה: זני עזר שהופכים לכוכבים מרכזיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם