הנבונה שבמעצבים: המעצבת האיטלקייה שהפכה למיתוס
טעויות לא מפחידות אותה, נוסחאות - כן. היא מאמינה בערך הכלכלי של הדמיון, האינטואיציה והייחוד, ועם ההצלחה שלה אי אפשר להתווכח. סיגל נמיר פגשה את המעצבת המיתולוגית פאולה נבונה, איטלקייה מצחיקה עם נשמה צוענית
בפריז היא בת בית לא פחות מאשר במילאנו, ובעולם הסטיילינג הצרפתי היא מרגישה נוח לא פחות מאשר בחברות הרהיטים האיטלקיות הגבריות. היא טסה הרבה ברחבי תבל, יוזמת שיתופי פעולה מעניינים עם אומני העולם השלישי, ובכלל. בשנות ה-80 אף שימשה כיועצת לבנק העולמי ולארגון לפיתוח תעשייתי של האו"ם בנושאי פיתוח מוצרים בפיליפינים, אינדונזיה, מלזיה ותאילנד.
"זו הגישה שלי", היא מצהירה בפני. "אני אוהבת לקדם מיזמים המשלבים מקורות השראה, חומרים, טכניקות, אנשים. דברים שמגלמים בתוכם ערבוב של ניגודים מתאפיינים בעושר ויזואלי גדול מזה של דברים 'טהורים'. לפעמים התוצאות מעט פרובוקטיביות, אבל מסקרנות ומעוררות פליאה. כל עיצובי מילאנו האלה", היא מותחת ביקורת על הסטגנציה של סצנת העיצוב האיטלקי, "הם יותר מדי ממוסדים. יותר מדי בסדר. הם מאבדים את הפשטות. אני אוהבת את המקרי. את הדבר שנולד מטעות. מדוע הכל חייב להיות אותו דבר? מדוע הכל חייב להיות מושלם?".
בתחילת שנות ה-60 שלה, נבונה, אשה חמה, לבבית ובלתי אמצעית, נמרצת יותר מהרבה צעירים שגילם מחצית מגילה. שיערה קצר, צבעו אפור טבעי, על ידיה טבעות גדולות ואקספרסיביות ותליון דומה. בעבר התגוררה בהונג קונג, ובנוסף לביתה שבמילאנו יש לה בית באחד האיים היווניים ממש על המים, ודירה בפריז. באחד הראיונות סיפרה שגם בתקופות שבהן אינה יוצרת, היא סופגת ללא הפסקה. נוצרת רשמים, חפצים, צבעים, ריחות, צורות, מילים. היא אוהבת לשחות, לבשל וללכת לקולנוע, והיא "שמחה מאוד גם בלי עיצוב. כאן בטח טמון ההבדל בין מעצב לבין אמן. אין לי שום שאיפה להפוך לאמנית. יש לי עבודה מלהיבה ולפעמים היא ממש כמו הרפתקה".
בעוד את תעשיית העיצוב במולדתה פוקד משבר, נראה שנבונה דווקא פורחת. באפריל האחרון, בשבוע העיצוב של מילאנו, ה"מכה" של עולם העיצוב, היא הייתה עסוקה עד מעל לראש בארבעה מיצבים ובהשקת פריטים חדשים ל-13 חברות עיצוב איטלקיות מובילות כ"גרבסוני" ו"סלייד". במקביל, הפך הסטודיו שלה לחנות זמנית של "מרסי", המיזם הפריזאי במארה של מארי וברנאר פרנס כהן, שמציע פריטי מעצבים בכ-30% ממחירם, ושכל הכנסותיו מוקדשות לארגון צדקה למען נשים וילדים במדגסקר.
נבונה, כמו גם מעצבים אחרים כסטלה מקרטני ופול סמית, שומרת עם "מרסי" על קשר חם. תוך שלושה ימים נדחס הסטודיו שלה לקומתו העליונה, ושתי קומותיו התחתונות הוצפו פריטים שעיצבה לחנות השיקית. "הם ארגנו חנות כל כך חמודה. כמו
פרויקט אחר שקרוב ללבה אפשר יהיה לראות בקרוב ברשת הכלבו הצרפתית מונופרי. "מונופרי מציעים בחנויות שלהם אוכל, סבונים, קצת אופנה ומעט פריטים לבית", היא מסבירה. "עיצבנו עבורם פרויקט כריסמס נחמד לחג הבא: 60-50 מוצרים במחיר של 10 יורו בלבד, שיהיו בשוק שבועיים בלבד לפני כריסמס. הם אהבו את זה כל כך, עד שהחליטו לתרום לקרן של 'מרסי' - הם יאפשרו ל'מרסי' למכור את המוצרים למשך שבוע אחד, שבועיים לפני שהסחורה תוצג בחנויות 'מונופרי'. אני אוהבת את הרעיון שחנות כלבו גדולה בוחרת לא להתחרות, ומציעה לחנות אחרת לצאת עם המוצרים שלה לפניה. זה לא פוגע ב'מונופרי', ולא עולה להם דבר מעבר למחיר של מודעה, וזה יחזיר להם פי כמה".
מבנה הלבנים הלבן ומרובה החלונות שבו שוכן הסטודיו שלה, נמצא ברחוב הנושא את שמו של רובע טורטונה, אחד ממתחמי העיצוב התוססים של מילאנו כיום. בסטודיו 20 מעצבים בגילים 22 עד 35. "קבוצה של אנשים צעירים שפועלת בשלושה כיוונים", אומרת נבונה בחיוך. "קבוצה אחת מתמקדת בעיצוב פנים. אנחנו עושים הרבה עיצוב פנים, כי אנחנו צריכים לשרוד. קבוצה אחרת מופקדת על עיצוב מוצר, והשלישית עובדת על אקססוריז".
"הסוכן של 'אנתרופולוג'י' בהודו היה גם איש הקשר שלי כשפיתחתי את 'ארמני', ואת כל הפרויקטים שלי שם. בחרנו אנשי קראפט פנטסטיים, ועיצבנו פרויקט שכולו מתוכנן במחשב, כולל דוגמאות הרקמה, כי הרי תך צלב הוא בעצם כמו פיקסל, באופן כזה שהם יוכלו לבצע אותו בטכניקה המסורתית שהם מכירים. את העיצובים הדפסנו על עץ כמו שנהוג בהודו, וכך אנשי הקראפט רוקמים באמת את הדוגמאות שעיצבנו בפיקסלים במחשב. אני אוהבת את הסיפור הזה מאוד. העולם מתקדם. זו האבולוציה. ליכולת הזו של האנשים לעשות משהו שלאט לאט יאבד, ייעלם מהעולם - יש ערך מוסף, עושר ויזואלי. לצעירים כבר אין הידע של הטכניקות האלה. הם לא מוצאים באמנויות הקראפט המסורתיות עניין, וחושבים שהן לא מתאימות להם".
האם יש עדיין היום הבדל בין מעצבים ומעצבות?
"נשים צריכות לעשות יותר מאמצים, אבל כשהן עובדות, הן עובדות מעולה, אם כי אני חייבת להודות שיש הרבה מעצבים עם רגישות בעיצוב. זה קצת כמו התעמלות בראש שלך. באיטליה בתי הספר שלנו, של התעשייה הזו, היו יותר פתוחים לגברים מאשר לנשים. אני למדתי בפוליטכניק של טורינו. מוסד מאוד נוקשה, מאוד משעמם, מאוד גברי. אבל אני צוענייה בדם שלי. ביום שסיימתי את בית הספר נסעתי לאפריקה, לקמרון, לשנה וחצי. עבדתי ללא תשלום עם אתנולוג. כך התחלתי. אני לא מוצר לדוגמה של המערכת הזו. למעשה, חברת העיצוב המילאנזית ראתה אותי מעט כצרפתייה, ומעט כלא כל כך כשרה. בשנות ה-60 בתי הספר לעיצוב באיטליה לא החשיבו את היכולת לעצב חלל. עיצוב סביבה פנימית באופן דקורטיבי ושובה לב לא נחשב מעניין בכלל, ואני תמיד הייתי רב תחומית, ולכן התייחסו אלי תמיד כאל מי שעל הגבול".
נבונה אולי לא המוצר המושלם של מערכת ההכשרה של תעשיית העיצוב האיטלקית, אבל היא קשורה אליה וכואבת את כאביה. ההתנהלות של "בקסטר" (המיוצגת בארץ בלעדית ב"הביטאט") מדגימה את מצבה של תעשייה זו, כמו גם את השוני של נבונה, שמתאפיינת בחשיבה מחוץ לקופסה. את "בקסטר" הקים לואיג'י בסטטי ב-88', אך ב-15 השנים הראשונות לקיומה, החברה דשדשה מבלי לחדור לליגה הבינלאומית של החברות האיטלקיות המובילות. אבל היום, כשחברות העיצוב של ארץ המגף מתקשות להתמודד עם המציאות הכלכלית, נראה שדווקא "בקסטר" משגשגת. דם חדש הוזרם בעורקי החברה המשפחתית בעקבות כניסתו של פאולו בסטטי, אחיינו של לואיג'י, ובעיקר בזכות החבירה לנבונה.
איך התחיל הרומן שלך עם "בקסטר"?
"אה, זה סיפור מצחיק. 'בקסטר' נהגו לייצר רהיטי עור באיכות מאוד גבוהה בעיצוב קלאסי. קצת משעממים, אבל עשויים היטב. ועיצוב חללי התצוגה שלהם היה בכלל נוראי. יום אחד פאולו ולואיג'י באו אלי ושאלו, 'למה שלא תעצבי עבורנו פרויקט?' אני אוהבת לנסות, אז אמרתי: אבל איך אפשר לערבב את הרהיטים שאתם עושים ואת הדברים שאני עושה ביחד? והם ענו, 'אין בעיה, נעשה פרויקט מיוחד, ונציג אותו בביתן אחר ביריד'.
"וכך היה. הרהיטים היו עשויים לעילא, אבל הסדרה הייתה שונה לחלוטין מכל מה שהם עשו עד אז, והם לא מכרו אפילו ספה אחת. אז אמרתי, 'אנחנו חייבים לעצור. זה נראה זקן מדי. אם תמשיכו ככה, לא תמכרו. אני חייבת להיות כנה איתכם'. אחרי הכל, בזכותם ובזכות אנשים כמותם, אנחנו מפתחים כל כך הרבה. "בשנה הבאה הם שוב רצו לפתח סדרת רהיטים חדשה. אמרתי 'תשמעו, זה היה כישלון בשנה שעברה, לא מכרתם כלום כל השנה ואתם רוצים לחזור על זה? חבל על כל ההשקעות האלה. אבל אם אתם רוצים שהפעם אני אעצב את הביתן, והוא ייראה אחרת, אני מוכנה'. עיצבתי ביתן אחר, שנראה מאוד יפה, ועדיין זה לא היה זה.
"בשנה השלישית אמרתי'אני לא חושבת שכדאי שאציג את הדברים שלי בביתן שלכם במילאנו, זה יהיה אסון לכולם. אם אתם רוצים - אני עובדת הרבה בפריז, ואני עושה מיצבים גדולים ל-Maison & Object (תערוכת העיצוב הבינלאומית הגדולה הנערכת פעמיים בשנה בפריז, ס.נ), ואפשר להציג שם. ואמרתי לחברים שלי ב-Maison & Object - תשמעו, יש לי פרויקט נחמד, אם תתנו לי פינה טובה במקום מרכזי בביתן שאני אעצב, שהוא קצת יותר שיק, אבקש מהחברה האיטלקית הזו להגיע. את יודעת, חברות איטלקיות לא אוהבות כל כך להציג בפריז, כי פריז זה עולם אחר. ושכנעתי את פאולו לנסות. זו הייתה הפעם הראשונה ש'בקסטר' הגיעה לפריז, והפעם זו הייתה הצלחה גדולה. כי האנשים שמגיעים ל-Maison & Object בפריז הם שונים לגמרי מאלו שמגיעים ל'סלונה דל מובילה' במילאנו. הם פגשו לקוחות שמעולם לא ראו אותם קודם לכן, והתחילו סוג של חיים חדשים, והחיים החדשים המשיכו והמשיכו. ומאז בכל ינואר 'בקסטר' משיקים את הקולקציה החדשה בפריז, לפני שהם מראים אותה באפריל במילאנו".
בעזרת נבונה הצליחה "בקסטר" לשנות את עורה, תרתי משמע, ולהפוך את סמל הבורגנות הממוסד, הכבד, לריפוד קז'ואל, צעיר ברוחו, עם משחקים שובבים ושלל גוונים. עיבודים חדשניים מציעים עור רך ועדין למגע, שלעתים נראה ממש כמו בד. "בדיוק סיימתי בית בטוסקנה שצולם ל'אל דקור' האיטלקי", מספרת נבונה. "זה בית מאוד מוזר. חדר אחד, 500 מ"ר. תקרה מאוד גבוהה. והגברת הזו אמרה לי: 'תעשי מה שאת רוצה, אני אוהבת את הסגנון שלך והכל, דבר אחד אני מבקשת - בחיים אל תשימי ספת עור בבית שלי'. ואז היא הגיעה לפריז והתיישבה על אחת הכורסאות הגדולות, ואמרה 'הו, את הכורסה הזאת אנחנו חייבות לשים ליד האח'. הזכרתי לה: 'אמרת לי שתהרגי אותי אם אביא משהו מעור'. והיא חייכה ואמרה, 'לא שיערתי שזה עור'".
איך זה עובד, העיצוב והמחקר החומרי, פיתוח העור והמוצר?
"בהתחלה אנחנו מדברים, אני נותנת סוג של חזון, ואז פאולו מנסה ליישם אותו. הוא טכנאי מדהים. הוא יודע איך לעבוד על העור. מתחילים לערוך ניסויים כדי לפתח את החומר. כל הטיפולים האלה נעשים ביד באיטליה. לפעמים התוצאות טובות, ולפעמים לא, ובתהליך הזה אנו מתקדמים, עד שאנו מקבלים את התוצאה שאנו רוצים. זה מה שמעורר השתאות בנוגע לתעשייה הזו (ריפודי עור, ס.נ), שהיא תעשייה קטנה של מומחים, שיש להם הידע, ה-know how, ורק עם כולם ביחד אפשר לקבל את התוצאה הרצויה. אי אפשר להגיע לזה רק דרך מחשב, מבלי שיש יחסים אישיים וקשרים עם האנשים האלה.
"הבעיה שיש לאיטליה היום, היא שכולם מנסים לעשות את הכל תעשייתי, אבל הם מאבדים את היכולת לנצל את ה-know how, ואת התוצאה המיוחדת שרק הוא יכול לתת. כולן חברות מאוד קטנות, שלא יכולות להיות 'פיאט' אבל כולן רוצות להיות 'פיאט'. זו בעיה גדולה, כי אנחנו צריכים עכשיו להיות מאוד זהירים. הכלכלה היא מה שהיא, לכן כל אחד צריך לשחק את המשחק שלו. הרבה חברות מנסות לבנות נוסחה של הצלחה ולחזור עליה, וזו התאבדות. השוק העולמי כל כך גדול, והחברות כל כך קטנות, שרק אם אתה עושה את הדבר הקטן שלך, והוא שונה משל האחר - רק כך תשרוד".
כשנבונה מנתחת את צמיחתה של סצנת העיצוב האיטלקית, כדי להבהיר כיצד נקלעה למשבר ואילו צעדים יוכלו להבריא אותה, היא מדברת בלהט. "מכיוון שאחרי מלחמת העולם השנייה איטליה הייתה שרויה בפשיטת רגל והייתה מאוד ענייה, היה צורך לבנות הכל מהתחלה. המצב הזה יצר מפגש פנטסטי בין מספר מצומצם של יזמים עם מעט כסף והרבה התלהבות, ומעצבים מצוינים כמו סוטסאס, קסטיליוני ומג'יסטרטי. ביחד הם התחילו לייצר, וכך צמחה 'תופעת העיצוב האיטלקי'. החברות האלה גדלו מכיוון שנשענו על יזמים עם חזון, אבל אז הדור הזה התבגר, ובמקום להתקדם, בתי הספר שנבנו ברוחם ניסו להקפיא את נוסחת ההצלחה. אני מאמינה שההצלחה של תעשייה מהסוג הזה היא לא פורמולה", חוזרת נבונה ומדגישה. "יש ערך כלכלי ליכולת לקחת את הסיכון הכלכלי הקטן שלך כמעצב וכיזם, יש ערך כלכלי דווקא לדמיון, לאינטואיציה. הם מאוד חשובים, כי הם האלמנטים של הצלחה לעסק קטן".
בעולם רווי חפצים, מה את יכולה לומר למעצבים צעירים שנמצאים בראשית דרכם המקצועית?
"מה שאני אומרת לצעירים שעובדים אצלי כל הזמן: דבר ראשון, יש עניין של מזל. הכל יכל לקרות. היום אנחנו הרבה יותר חופשיים מבעבר, הלקוחות חופשיים יותר. תהיו עצמכם, כי הכל אפשרי. לכן בפרויקטים שלי אני אוהבת לשלב אלמנטים מנוגדים זה לזה. במיצב בגן הבוטני בשבוע העיצוב האחרון בניתי מענפים פשוטים את קיני הענק, שבתוכם נחבאו הנברשות הפנטסטיות והמאוד יקרות (של "ברובייר & טוסו", ס .נ) מזכוכית מורנו. אני אוהבת את השילובים המפתיעים. כשאתה מאוד צעיר, אתה צריך לנצל את המצב הזה, האפשרויות האלה. היום יש גם יותר אינפורמציה. זה מאוד שונה ממה שהיה כשאנחנו היינו צעירים. המורים שלנו נתנו לנו חוקים. ואני - מעולם לא כל כך אהבתי חוקים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם