ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

הארד קור: קפיצה קרירה לסן פרנסיסקו ושיקגו

חשבתם שסן פרנסיסקו באוגוסט היא מקום שטוף שמש? חשבו (וארזו את המזוודה) שנית. כתבת "סגנון" יצאה לא מצוידת כראוי לחופשת קיץ צוננת בארצות הברית וגילתה ששיקגו מפוצצת בסטייל, שנאפה ואלי פסטורלי, ושלנעלי ספורט יש קיום מחוץ לחדר הכושר

המונח "שמיעה סלקטיבית" מעולם לא הומחש טוב יותר. שלוש פעמים לפחות, ובאמצעים טכנולוגיים שונים, דאג בן הזוג להדגיש ולהבהיר לי שבסן פרנסיסקו קר, ושאארוז בגדים חמים לנסיעה בת השבוע וחצי לארצות הברית. אבל איכשהו יצא שזכרתי רק את הקטע שבו המליץ להביא גם נעלי עקב וביגוד ייצוגי, כי נרצה גם לצאת לאכול במקומות שמחייבים לבוש מתאים. וכך התמלאה המזוודה הקטנה בחצאיות, גופיות דקיקות וסיכות לשיער, ואף נרכשה במיוחד שמלה קיצית איכותית סטייל "מד מן". שעה מרוכזת של עבודת מיון, קיפול ודחיסה, וזהו. סגרתי את הרוכסן בתחושת סיפוק. אוהו, כמה שטעיתי.

בשיקגו, ביציאה משדה התעופה, אני חשה במעט צינה. למחרת בבוקר אני עולה על מכנסיים ארוכים ושחורים, גופיית סבא וכפכפים - מדי תל אביב הנונשלנטיים. והקרדיגן האהוב, שתמיד נשמט מהכתפיים ברישול. "זאת החולצה הארוכה שהזכרתי לך להביא?", בן הזוג מביט בי בתמיהה. כן, והיא היחידה שיש לי. ברכבת לעיר, על סמך בהייה באנשים שעולים לקרון לבושים היטב, גודל הטעות מתחוור. כל מה שיש לי במזוודה אלה בגדים לקיץ ישראלי. ושופינג בחו"ל, תאמינו או לא, אני ממש לא אוהבת.

הדאון טאון של שיקגו מפעים, כך שמחשבות על בגדים ננטשות כליל. לא לחינם מכנים אותה תושביה The Second City (העיר ה"ראשונה" היא ניו יורק, כמובן). העיר מפוצצת בסטייל. כנראה שבגלל החורף האכזרי, לא מבזבזים כאן יום קיצי אחד. הרחוב זה המקום שאתם רוצים להיות בו, כל הזמן. שיקגו מוכיחה שעיר ענקית יכולה להיות יפה ואסתטית לא פחות מהטבע. קו הרקיע מוקפד ומרהיב, גורדי השחקים הרבים בוהקים בברק כסוף מתכתי, ואין בניין שזהה לחברו. קרני השמש הופכות אותם למראות ענקיות. כשמחשיך או מוצל הם נצבעים אפור, ובשני המקרים מתמזגים בשלמות עם השמים ועם הירוק של המיד-ווסט.

 
בתיאוריה נשמע מוזר שטונות פלדה, זכוכית וברזל חשוף שיוצרים קונסטרוקציות מודרניות קשוחות ותעשייתיות ישתלבו עם הטבע בהרמוניה, אבל ויזואלית זה עובד. הניקיון מופתי, האוטובוסים היברידיים, ואף שמדובר במטרופולין עצומה - האוויר נקי, אין צפירות מכוניות או זכר לאווירה הנוירוטית של מנהטן, והרבה פחות מתויר.

ה-Magnificent Mile ("המייל המפואר") אטרקטיבי כמו שהוא נשמע. זהו קטע ברחוב מישיגן שלאורכו פזורים בתי הכלבו והחנויות השוות של שיקגו, ואכן יש כאן הכל, מהמותגים היוקרתיים הנחשקים ביקום ועד לרשתות כמו זארה, טופשופ ו-H&M. קולקציות הקדם סתיו ניבטות מחלונות הראווה. לארג' כהרגלו, בן הזוג מפציר בי להיכנס ולמדוד, אבל אני מתבוססת בתחושת כישלון אופנתית קשה. איך, איך יכולתי לארוז כל כך גרוע?

"בואי", הוא מוליך אותי לתוך סניף של "ברברי", לא פחות. "אני אוהבת את החולצה שלך", מקדמת אותי מוכרת בכניסה. מדובר בטי גזורת שרוולים ועתיקה, והקומפלימנט קצת מחזיר לי את תחושת הערך העצמי. אבל אז בן הזוג, ששוטט לאגף האקססוריז, פוגש לראשונה מקרוב באטיקט של אחד מתיקי המשבצות האייקוניים. "למה תיק צריך לעלות 4,000 דולר?", הוא שואל ברצינות כשאני גוררת אותו החוצה. "זה יום כל כך יפה, חבל לבזבז אותו על שופינג", אני עונה לעניין.

שלושה ימים אני מחזיקה מעמד עם שתי חולצות וזוג מכנסיים אחד, אבל השוק האמיתי תופס אותי עם ההגעה לסן פרנסיסקו המיוחלת. קר ואפור ומעונן להחריד. בגדי הסתיו-חורף היפים והשיקיים שלי יכלו להיות מושלמים לסיטואציה. אם רק הייתי טורחת להביא אותם. אני פוצחת בקינת ייאוש ממושכת. "אבל אמרתי לך להביא בגדים חמים. אני לא מבין את הכשל", תמה בן הזוג. אין לי שום הסבר הגיוני, חוץ מזה שבדמיוני סן פרנסיסקו הצטיירה כמקום שבו השמש לא מתעייפת לעולם. אנחנו בקליפורניה, ויש גם את כל הקטע ההיפי הזה, לא?

אחרי טיול בצ'יינה טאון ונחיתה ב"פישרמן וורף" המתויר להחריד, מתגלה היקף הקטסטרוף: כאילו כדי ללעוג לתיירים הרבים שלא הכירו בכוח משבי רוחה וענניה, העיר מסמנת אותם דרך מעילי הפליס והסווטשירטים שהיא מציעה. על כולם, ללא יוצא מהכלל ולא משנה איפה הם נמכרים, מופיע הכיתוב "סן פרנסיסקו". יותר uncool מזה פשוט לא יכול להיות. אה, חוץ מ-I Love SF.

בן הזוג מציע שאכנס ל-Ross, רשת אמריקאית מוכרת. אבל הסיסמה שם היא dress for less, וככה בדיוק זה נראה. גבבה של סחורה איומה מוגשת על הקולבים באופן חסר סטייל, במידות XXXXL. אני קרובה לבכי. בסופו של דבר נרכשות שתי אימוניות תת איכותיות במחיר שערורייתי ועם הכיתוב המשפיל לשנינו, באפור ושחור. זה נראה נורא ביחד עם נעלי הספורט, שננעלות עקרונית אך ורק לחדר הכושר, אבל פשוט אין ברירה. הבאתי רק כפכפים ונעלי עקב של שמונה סנטימטר. "היי, נפל לך ריס", בן הזוג מגיש לי אותו על קצה האצבע. אני נושפת ומביעה משאלה דוממת לא לפגוש במקרה קולגות שהגיעו להתפעל מגשר הזהב.

בלילה אנחנו יוצאים ל"טיקי בר", הבר של ה"פראמונט" - המלון האולטרה מפואר והיקר בעיר (Mason st 950), שמתמחה בקוקטיילים אקזוטיים במחירי תקרה (משיש). אין מצב לנעול נעלי עקב פתוחות או ללבוש שמלה בקור הזה, כך שאני נשארת בג'ינס ובאימונית האיומה. מכיוון שבן הזוג שוהה בבתי מלון בתדירות שבה אתם ישנים במיטה שלכם, אנחנו מסתננים ללובי בגישה הנכונה ובראש מורם כמו שני מהראג'ות, לבושים בצורה שלא מכבדת אפילו גסטהאוס בניו דלהי.

 
הבר מעוצב בסגנון אקלקטי ופומפוזי שמשלב וייב סינתטי של ספינת פיראטים עם קסמי חוף תאילנדי. הסאונד המשכנע של רעמים וגשם, שמדמה אקלים טרופי, והעושר המגוחך והצבעוני, הופכים אותו למגניב לחלוטין. האווירה החתרנית מוסיפה בהחלט, ואף שהמקום מארח דרך קבע נשיאים ואנשים ששמים מינימום 400 דולר ללילה על חדר סטנדרטי, אנחנו לא נזרקים מספות הרוקוקו. למעשה, אנחנו די בלתי נראים. זה שיעור לחיים.

שלושה ימים נוספים בסן פרנסיסקו מוכיחים את מה שלמדתי במחנות הקיץ של "השומר הצעיר", בגיל 14: זוג מכנסי ג'ינס אחד יכול לספוג הרבה. יומרות אופנתיות מכל סוג נזנחות לחלוטין. בכניסה לכל חנות בגדים שווה, שיפור העמדות לאחור מתבצע כבר על המפתן. אני לא צריכה פריט לבוש אחד, אני צריכה מייקאובר.

מראשית היכרותנו, הצלחתי לטעת אצל בן הזוג את התחושה שאני אוטוריטה אופנתית. זה היה קל מאוד. ברחובות הערים אנחנו נוהגים לשחק ב"משטרת האופנה". הוא מאתר בחורה בלוק ששווה לדעתו התעכבות, ושואל אותי איך היא לבושה. לרוב היא נקטלת. גם כאן הוא מנסה להתחיל לשחק, אבל אני חשה שאיבדתי לגמרי את הזכות להעביר ביקורת, כולל על הומלסים. ריצת ספרינט מוצלחת אחרי הרכבת משכנעת סופית ביעילותן של נעלי הספורט הכעורות (בזמנים כתיקונם "זה נוח!" הוא תירוץ לא רלוונטי לחלוטין בענייני הנעלה), שרק לפני כמה ימים הצהרתי שאין מצב שאנעל. מביך מעט להיכנס ככה לחנויות הווינטג' המגניבות שגודשות את שכונת "הייט אנד אשבורי", אבל הדחקה היא מנגנון יעיל ומראות ניתן לעקוף. אני מוותרת אפילו על המסקרה. ההזנחה היא מדרון תלול, ומסתבר שכה קל להתדרדר בו.

ברכב השכור, בדרך לעמק נאפה הפסטורלי, אנחנו מגלים שאיבדתי את משקפי השמש האהובים, דגם נהדר במהדורה מוגבלת. זה עצוב מאוד וגם לא אופייני לי, אבל בטח קרה באחת מנקודות התצפית הרבות והמרגשות על גשר הזהב, שחצינו בנסיעה. בלילה, שפוכים במיטה במוטל בנאפה, זיפזופ בטלוויזיה מנחית אותנו על פרק ישן של "סקס והעיר". קארי עושה לבנות היכרות עם ברגר. הם יושבים בבר טרנדי, היא זורחת בז'קט לבן קליל ומתחתיו חולצת טי של מיקי מאוס ומכנסי עור שחורים. אני זורקת מבט שונא במזוודה שלי, שב-90% ממה שהיא מכילה לא נגעתי, מכבה את המכשיר ונרדמת.

 
למחרת בבוקר, לפני הסיור ב"רכבת היין", אנחנו נוסעים לסניף המקומי של "וולמארט", לרכוש משקפי שמש חלופיים. זוהי נקודת שפל בתולדותי, אבל אין ברירה. השמש תתחיל לסנוור בעוד שעה. בכניסה להאנגר המדכא, בן הזוג חש במצוקתי. "בואי נראה מי מצליח להגיע הנה עם משקפי שמש תוך פחות מעשר דקות", הוא מדרבן את יצר התחרות שלי, ואני נדלקת. תוך כמה דקות מאותר האגף הרלוונטי בתוך החלל, שכל תל אביב יכולה להצטופף בו במקרה שיתקפו באיראן.

מסטנד הפלסטיק נקטפים במהירות חיקוי של משקפי "קאררה" בשבילו וחיקוי של חיקוי של משקפי ווטאבר בשבילי, ואני טסה לנקודת המפגש. ניצחתי. ממתינה לרכבת, אני מדפדפת בגיליון ספטמבר הענק של "ווג". אם אנה ווינטור במקרה הייתה עוברת, היא הייתה מתחלחלת למראה עקרת הבית הנואשת שמעלעלת במגזין שלה, שעל שערו מתנוססת ליידי גאגא בשמלת קוטור בפוקסיה. זה רגע כה אבסורדי, שלא נותר אלא ליהנות ממנו.

בלילה האחרון, לפני היציאה למסעדה, אני עומדת להיכנס לתלבושת הקבועה שלי, כשבן הזוג מציע שאלבש את השמלה שקניתי בארץ ושהעלתה עד עכשיו קמטים במזוודה. "אתה בטוח?", אני שואלת בחשש. "כי אני יכולה ללבוש, בוא נראה.. ג'ינס ונעלי ספורט ואת החולצה של סן פרנסיסקו". הוא אומר שכן, לא ממש קר. אני לא צריכה יותר חיזוקים. בדרך חזרה לאוטו, בחניון הריק, אני משעינה את הראש על הכתף שלו ומתמכרת לצליל המוכר של עקבי שמונת הסנטימטר שלי, שנוקשים ומהדהדים בין קירות הבטון. זה הסאונד המתוק מכולם.

1. בקיץ, כשהבריזה מגיעה מהאוקיינוס השקט, העיר מתקררת לטמפרטורות הדורשות ביגוד חם. גם באמצע היום.

2. סן פרנסיסקו ממוקמת על 50 גבעות, ואם רוצים לתור אותה היטב, חובה להביא זוג נעלי הליכה טובות.

3. אף שמקומות תיירותיים כמו צ'יינה טאון והמזחים ב"פישרמן וורף" מציעים מבחר רב של מסעדות, עדיף להגדיל ראש ולהשתמש באתר הזה. כך תיהנו יותר מהחוויה הקולינרית.

4. על רחוב הייט, ליד ה"גולדן גייט פארק", בקומת הקרקע של "רד ויקטוריאן" - המלון מלא אווירת ה"פיס אנד לאב" - יש בית קפה חביב. הזמינו את ה"דירטי צ'אי" המוצלח - צ'אי עם שוט של אספרסו.

5. התחבורה הציבורית מאוד נוחה וזמינה, אך עלולה לעלות ביוקר אם משתמשים בה תכופות. ניתן לרכוש כרטיסי יום, שלושה ימים או שבוע, שמוזילים משמעותית את עלות הנסיעה ונוחים מאוד.

6. בעברו הצפוני של המפרץ, במרחק כחצי שעה שיוט במעבורת, שוכנת עיירת הדייגים הציורית סוסאליטו. היא מציעה קצת שקט ושמש וניתן לשכור בה אופניים, לטייל על הטיילת, להתחבר לגשר הזהב ולחצות בחזרה לעיר. המסעדה .Fish מומלצת ביותר. התעדכנו מראש בשעות הגשת התפריט המרכזי, ולכו גם על הפיש אנד צ'יפס המעולים. 

1. לעמק נאפה (מרחק כשעה נסיעה צפונית לסן פרנסיסקו) אפשר להגיע במכונית, באוטובוס או במעבורת או בשילוב של שלושתם. רכב מקל על הניידות ומאפשר לראות יותר, אך מגביל כאשר האטרקציה המרכזית היא שתיית יין. בעמק יש חברות שמציעות רכב להשכרה על בסיס יומי, עם נהג, שייקח אתכם לאן שתרצו (ברכבו או ברכבכם). גם רכבת החוצה את מרכז העמק מציעה להוריד ולאסוף נוסעים ששתו יותר מדי.

2. לינה בעמק עלולה להיות יקרה וקשה למצוא חדרים, בעיקר בסופי השבוע בקיץ. רוב המלונות בסגנון B&B אירופאי, והמחיר ההתחלתי ללילה הוא כ-200 דולר. ישנם מעט מוטלים זולים יותר, בייחוד באמצע השבוע, אך למטיילים עם תקציב נמוך יותר (או סתם הרפתקנים), מספר שטחי קמפינג באזור מציעים מגרשים לאוהלים בכ-20 דולר ללילה. הביאו שק שינה טוב.

3. ניתן לבקר בעמק בכל ימות השנה, אך עונת גידול הענבים מתחילה באפריל ומסתיימת באחד בנובמבר. כביש מספר 29, החוצה את העמק לאורכו, עשוי להיות עמוס בסופי שבוע בקיץ, אם כי כל 100 מטר בערך ישנה דרך עפר שמתפתלת לאחד מ-450 היקבים שנמצאים בעמק.

4. חשוב! מרבית היקבים נסגרים ב-17:00-16:00, עקב חוקי מכירת האלכוהול של קליפורניה. יסרבו בנימוס למזוג לכם יין או אפילו למכור בקבוק לשתייה בחוץ. רצוי להתחיל את היום לפני שהשמש במרכז השמים.

5. יש הרבה מסעדות על כביש 29 ובעיירות הקטנות לאורכו. לנאפה עצמה יש דאון טאון חביב, אבל הרבה מבתי העסק נסגרים מוקדם יחסית (אזור 22:00-21:00).

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טיולים וידיעת הארץ -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...