ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

החוף המרוקאי של ציפורי הפלמינגו: ביקור בחוף ואלידיה שבמרוקו

העיירה ואלידיה שלחוף האוקיינוס האטלנטי מכונה סן טרופה של מרוקו. היא מציעה לאורחיה חוף פסטורלי בזכות לגונה מוגנת. חופשה שם מבטיחה רגיעה, מסעדות דגים משובחות ובעיקר שקיעות מהממות

"לציפורי פלמינגו, לגולשים ולבני משפחות מלוכה יש טעם טוב בכל הקשור לחופים" - כך אמרה לי חברה מרוקאית לפני ימים אחדים כאשר ישבנו בלב מרקש הסואנת, מוקפים בריחות של תבלינים ובאדי גז שנפלטו מאופנועים.

היא בחנה את האפשרויות כדי להמליץ באיזה חוף כדאי לי להתמקם במטרה להימלט מהעיר המזיעה. "אגדיר תגנוב את נשמתך בתמורה למשקפי שמש זולים", היא אמרה בעודה מנסה לגרש קבצן שקוף קטן על כתפו בעודו מבקש ממנה מטבעות דירהם. "הרוח באסאורה הופכת אנשים למשוגעים, אבל הלגונה בוואלידיה היא קסם של מקום", הוסיפה.

על אגדיר שמעתי, כמובן. זהו אתר הנופש שמושך אליו אירופים ההולכים בעקבות השמש. שמעתי גם על אסאורה, העיירה המלאה בשחפים שבה אורסון וולס צילם את "אותלו". אבל ואלידיה? מעולם לא שמעתי על המקום, אבל משהו בצליל של השם הזה, בשילוב החום הכאוטי של שיא הקיץ במרקש, פיתה אותי לנסות. "זו העיירה שאליה באים תושבי מרקש כדי לנפוש ובני משפחת המלוכה המרוקאית לומדים שם לגלוש על הגלים", אמרה החברה בחיוך.

כאשר הגענו, חשבתי שנפלה טעות. העיירה לא נראתה כמקום שימשוך אליו את בני משפחת המלוכה או ציפורי פלמינגו. אולם כאשר חולפים מעבר לפנייה לכיוון הים, ואלידיה נחשפת במלוא הדרה, עם הלגונה הקסומה במרכזה של התמונה הניבטת לעינינו.

הלגונה, שאורכה 11 ק"מ, מוגנת מפני פראותם של גלי האוקיינוס האטלנטי, המתנפצים על קיר של סלעים שהציב הטבע. התמונה הבאה שנגלית לעיני התייר היא של ילדים גולשים על גלים מיניאטוריים ונערים משחקים כדורגל בין נשים בגלביות הבונות ארמונות בחול עם ילדיהן הקטנים, על אי במרכז הלגונה. האי נראה כמו במה ומתגלה ונעלם עם הגאות והשפל. במהלך הביקור שלנו, שנמשך שלושה ימים, החוף לא נראה מעולם אותו דבר. המים, שהיו כסופים בלילה, נצבעו בסגול-ורוד בשעות הבוקר המוקדמות.

באביב ובסתיו ציפורי פלמינגו ורודות

נוחתות כאן במהלך נדידתן מספרד לארצות אפריקה שמדרום למדבר סהרה. צפינו בעוד מגוון ציפורים - ביצנית, חרטומן ארך רגליים, אנפות שעשו "הליכה מצרית" על החול וסנוניות שרקדו לצלילי הקולות שקראו מהמסגדים לדייגים ולגולשים לבוא לתפילה.

רוב העיירה מודרנית, אולם על צוק הנישא מעל למים רואים עדיין את הקסבה המתפוררת שבנה במאה ה-17 הסולטן אל-ואליד, זה שעל שמו נקראת העיירה. למרגלות הקסבה רואים את שרידי ארמון הקיץ של המלך מוחמד החמישי, העומד נטוש כבר יותר מ-50 שנה . מאבטחים חמושים ברובים מפטרלים על הסלעים ושומרים על גרמי המדרגות ועל בריכות השחיה היבשות. "לא צילום, לא", אומר לי דייג חסר שיניים מחוץ לארמון בעת שאני שולפת את המצלמה. במקביל, מאבטח שעומד בסמוך נועץ בי מבט מתחת לכובע שלו ומסמן לי להתרחק מהמקום.

מקורביו של מלך מרוקו הנוכחי, מוחמד השישי, היושב על הכס משנת 1999, מחזיקים ככל הנראה וילות באזור. כאשר בית הספר המקומי לגלישה מלמד את ילדי בית המלוכה, הלגונה מתמלאת בשומרי ראש רטובים. לורן מיראמו, הבעלים החתיך של בית הספר לגלישה, מתעקש על כך שכל אחד יכול ללמוד לגלוש בלגונה של ואלידיה בזכות היותה מוגנת מפני גלי הים השוצפים. לדבריו, שבוע לפני כן הוא לימד בן 70 לגלוש, ושבועות אחדים קודם לכן גם פעוט בן 3 למד אצלו. הניסיון האישי שלי על הגלים בלגונת ואלידיה מלמד שלורן טועה. לא נורא, בכל מקרה היה מקסים שם. במרבית שעות אחר הצהריים ישבתי חסרת מעש על הגלשן והעדפתי לצפות בילדים הגולשים.

בבוקר למחרת רכבתי על סוס לבן, שנקרא באופן לגמרי לא מפתיע "לגונה", לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי. אם השקט והשלווה מאחורי שובר הגלים הטבעי קצת מרדימים אותך, הרי קו החוף מסביב הוא כבר סיפור אחר. בשעה תשע בבוקר, בעודי דוהרת לאורך החוף כאשר הערפילים מתפוגגים מעל קצות הסלעים, האנשים היחידים שראיתי לאורך קילומטרים ארוכים של חול היו ילדים מקומיים שישבו ליד חכות או רדפו זה אחרי זה בתוך המים.

אחרי האינטנסיביות הרותחת של מרקש, לוקח קצת זמן לעכל שכאן בוואלידיה אף אחד לא יטריד אתכם ולא ינסה למכור לכם דבר. הילדים כאן לא מביטים בכם בעיניהם החומות הגדולות בצורה שאי אפשר לעמוד בפניה ומבקשים "און דירהם, סי בו פלה?". הגברים לא נועצים מבט בקרסוליים של נשים אירופיות כאילו שעור גופן שנחשף לעיניהם גם אכיל וגם לא מוסרי. כל אחד פשוט עסוק בענייניו.

כאשר עוברים את שוק הדגים הקטן בקצה הלגונה, מול צי של סירות דיג זעירות וכחולות, דייגים יציעו בנימוס "קיפודי ים?", אולם אם תניעו את ראשכם לאות סירוב, הם פשוט ישובו לפטפט איש עם רעהו.
על החוף שומעים בעיקר ערבית וצרפתית. התיידדתי עם מדחי, מוזיקאי מסאפי, ששיחק כדורגל על החוף כשלראשו כובע בייסבול שעליו כתוב LA. לדבריו, את כל ההשראה לשיריו הוא קיבל מהנופים של ואלידיה.

באשיר, סטודנט באוניברסיטת קאדי איאד במרקש, הנמצא כאן בחופשה עם הוריו, הסכים שאסייע לו לבנות ארמון חול מורכב יחד עם בן דודו בן ה-5. שאלתי אותו מה יש לראות בעיירה, והוא צחק. "רק את זה", הוא אמר בחיוך. "לגלוש, לבנות ארמונות בחול ולאכול דגים וצדפות. אומרים שוואלידיה היא הסן טרופה של מרוקו, אבל היא לא - היא ואלידיה והיא יחידה במינה, שונה מכל מקום אחר בעולם".

למי שרוצה לעשות שופינג בחנויות בוטיק ולבלות במבחר מועדוני לילה אין מה לחפש כאן. במרקש לגמנו קוקטיילים בברים חדשים, ואת הימים החמים העברנו בבריכת השחייה עם כל הפינוקים בבית המלון Deux Tours. לאחר שאגרנו כוח יצאנו להתמקח על המחירים של כפכפי עור וטבעות כסף. בוואלידיה, לעומת זאת, אין ברים על החוף ויש שלוש מסעדות בלבד, כולן מגישות כמעט את אותו אוכל משובח: דגים טריים וצדפות ענקיות ועסיסיות, שהן הספציאליטה של האזור.

ביקרנו במסעדת L'Ostrea, הממוקמת ליד חוות צדפות. הגענו למקום בערב והמסעדה היתה ריקה לגמרי עד השעה עשר. בשעה זו החלו להגיע קבוצות אלגנטיות של צרפתים וצרפתיות, שעישנו מרלבורו בשרשרת בין לגימות יין לבן ולעיסות קולניות של צדפות ענקיות. שתי המסעדות הנוספות קשורות לשני בתי המלון הגדולים של ואלידיה, L'Hippocampe ו-La Sultana. התאכסנו בראשון בהם, בבעלותו של לטיף אילאן, שהאלפא רומיאו האדומה שלו עם הגג הנפתח חונה במגרש החניה.

החדרים פשוטים, אנשי הצוות הידידותיים מדברים צרפתית, ולמי שמגיע לשם לא מומלץ לקוות שהוא יסתדר בעזרת אנגלית בלבד. יש סוויטות גדולות יותר בחזית המלון שמהן יוצאים למרפסות ענקיות ולחוף. בפעם הבאה שאגיע לוואלידיה, אזמין אחת מאלה. המיקום של L'Hippocampe, ליד ארמון הקיץ ההרוס, פשוט מושלם, והאוכל במסעדה של המלון - סרטנים, דגי סולית טריים בגריל, שהובאו היישר מהסירה שסיימה את מסעה בים אחר הצהריים - טעים יותר מכל מה שאכלנו במרוקו.

במסעדה על החוף, של מלון La Sultana החדש יותר, אכלנו קלמרי ושבלולים וצפינו בתיירים האירופים בצד הזה של הלגונה-זוגות צעירים מאנגליה וילדיהם הלבושים למשעי ונערים צרפתים צנומים במשקפי שמש ריי באן. כאן ברור שהאווירה והשירות קוסמופוליטיים יותר, אך לאחר שביליתי ימים בצפייה במשחקי כדורגל אפיים, בהמוני גולשים ובבוני ארמונות חול מרוקאים נמרצים, קצת ריחמתי על הילדות והילדים האנגלים החמודים בכובעי קש ששיחקו לבד ליד המלון.

הפעילות המהנה ביותר בוואלידיה לא היתה שחייה בבריכה של La Sultana, גלישה עם לורן ותינוקות החוף שלו ואפילו לא צפייה בציפורים. הדבר שהכי אהבתי לעשות בוואלידיה מדי יום ביומו היה לשבת על החוף כאשר השמש מתחילה לשקוע ולצפות בשחקני הכדורגל שהופכים לצלליות, בסירות שמפסיקות לחתור ונעות עם הגאות, בסנוניות הרודפות זו אחר זו ובגברים בגלימות העומדים כשאצבעות רגליהם במים.

כך עד שהשמש נעלמת מאחורי הסלעים. גם אם לא תעשו כלום בוואלידיה חוץ מלשבת על החוף שבוע שלם, הנוף שכל הזמן משתנה ידאג שלא יהיה לכם אפילו רגע אחד משעמם.

ביום האחרון שלנו, בעודנו לוגמות מים קרים מתחת למטריית קש כשברקע השמש הופכת את הלגונה לכסופה, הצלחנו אפילו לראות מרחוק להקת פלמינגו. בשקט הרמנו כוסית לכבוד הטעם המדהים של העופות האלה בכל הקשור לבחירת עיירות חוף.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טיולים וידיעת הארץ -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...