פרויקט חירות: רות, סוף. סוף למילואים
הקצינה במיל' רותם שרביט כמעט נכנסה לעזה יחד עם גדוד המילואים שבו שירתה. עכשיו, כשהיא בהיריון, צה"ל משחרר אותה לחיי האזרחות
שרביט הייתה חיילת מורעלת שהתחילה את השירות הצבאי שלה כמדריכת חי"ר. "ירדתי לשטח עם צוות של חיילים. יוצאים ביום ראשון וחוזרים בחמישי. היה לי כיף".
היא שירתה שנתיים ותשעה חודשים, במהלכן גם הפכה לקצינה. "באתי מסביבה כזו, כולם סביבי היו בצבא, שירתו כמו שצריך, לא הייתי משהו חריג", היא מסבירה.
אחרי השירות הסדיר והחתימה על תקופה קצרה בקבע, היא השתחררה, הורידה מדים, נסעה לטיול של אחרי הצבא, חזרה והתחילה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה. "לא הייתי שנה בארץ, היו לי עבודה ולימודים, התחלתי את החיים, לא חיכיתי לשרת במילואים, לא חשבתי על זה בכלל", היא מספרת.
"ואז, אחרי שנתיים, הגיע הטלפון. 'שלום, מדבר בני המג"ד שלך'. אמרתי לו: 'אני לא חושבת שיש לי מג"ד כי השתחררתי לפני שנתיים'. אז הוא אמר לי: 'מעכשיו יש לך שוב מג"ד'. ככה התחיל הרומן שלי עם המילואים".
חשבת להגיד לו לא, לסרב ללכת למילואים?
"אני לא בן אדם כזה. קצינות חייבות לעשות מילואים. לא מספרים לנו את זה כשאנחנו בסדיר. זו הפתעה שמקבלים אחר כך. אבל גם אם הייתי יודעת מראש על המילואים, הייתי עושה קורס קצינות".
בפעם הראשונה היא קיבלה צו לשבוע מילואים. "הייתי קצת בהלם, לשים את החיים בממתינה ככה. בפעם השנייה שקראו לי כבר הכרתי את האנשים, והרגשתי לא נעים להגיד לא. כולם עסוקים, לכולם יש יותר עניינים משלי, משפחות, ילדים, תפקידים בכירים בעבודות, מי אני שאגיד לא".
מאז אותו הטלפון מהמג"ד, הגיעו עוד ועוד צווי מילואים. "אני שמה את החיים שלי על הולד ויוצאת לעשרה ימי אימון או לחודש של קו. המילואים אף פעם לא מגיעים בתאריכים שנוחים לך, אבל אף אחד לא שואל אותך מראש מתי נוח לך. חוויתי את זה בעיקר כסטודנטית אבל גם בעבודה. אני עובדת במרכז חירום לילדים שהוציאו אותם מהבית, ולהיעלם להם לכל כך הרבה זמן זה בעייתי. ברור שזה משבש את ההתנהלות של החיים".
מה היה תפקידך במילואים?
"ע.קמב"צ. יחד עם שלומי הקמב"צ התפקיד שלנו היה לתפעל חמ"ל".
היו איתך עוד בנות?
"רוב התקופה במילואים הייתי בת יחידה, בגדוד של 400 גברים. מובן שאין תשתית לבנות, ואם רציתי להתקלח, מישהו היה צריך לבוא איתי ולשמור שאף אחד לא ייכנס. בדרך כלל האימונים בשטח, סביבי כולם היו גברים, ואפילו הליכה לשירותים היתה מבצע. השתלבתי בסבבה, אבל זה היה קשה. לשמחתי, האנשים בגדוד מדהימים וזה מה שגרם לי להתייצב פעם אחר פעם".
כחלק מהשירות שלה במילואים, השתתפה שרביט גם במבצע 'עופרת יצוקה'. "בערך בחצות קיבלתי צו שמונה. נסעתי לצאלים והתחיל חודש של טירוף".
היה לך ברור שתיכנסי לעזה?
"יש חוק הקובע שבנות לא חייבות להיכנס, אבל הייתה לי דילמה. לפני שירות המילואים הייתי מדריכה, והתפקיד תמיד היה בתוך גבולות ישראל. מצד שני, ידעתי שאם כולם ייכנסו, גם אני אכנס איתם. לשמחתי, למרות שהיינו מוכנים לכניסה, נשארנו בסוף מחוץ לעזה".
איך נראים החיים בחוץ בזמן שאת במילואים?
"במהלך החודש הזה החיים בהקפאה. רק כשחזרתי הביתה הבנתי שבעצם כולם המשיכו. לפעמים הרגשתי שהגעתי מעולם אחר לגמרי. ישר לתקופת בחינות, נניח. אני לא יודעת אם הרגישו פה את 'עופרת יצוקה' ועד כמה, אבל מבחינתי הייתי חודש במלחמה. יצאתי רק פעם אחת במהלך החודש הזה הביתה, לחופשה של כמה שעות. הלכתי לים עם חברים ואיך שהגעתי לים, קיבלתי טלפון עם קריאה לחזור".
מה אמרו החברים והמשפחה על המילואים שלך?
"היו גם תגובות לא לגמרי מחבקות, אבל בסך הכול קיבלו את זה. אנשים מכירים אותי, ובבית תמכו. לא הרגשתי מוזרה שאני יוצאת למילואים, לי זה היה מאוד טבעי. לצערי זה לא כזה טריוויאלי שבנות עושות מילואים".
היא כמובן לא תגיד את זה, אבל שרביט, כמו כל משרתי המילואים, היא מלח הארץ. העובדה שהיא בחרה ללכת למילואים משקפת מחויבות עמוקה שיש לה אל המקום שבו היא גרה. "לא יכולתי להגיד לא. הרגיש לי שזו חובתי למדינה. אולי לא הכול אני אוהבת כאן, אבל בסופו של דבר אני חיה פה ואין סיבה שאחרים יעשו ואני לא. ואין שום קשר אם מדובר באשה או גבר. אני לא פמיניסטית יותר מדי, אבל אם אני יכולה, אין שום סיבה שאני לא אתן".
גם אחרי שהתחתנה המשיכה שרביט לעשות מילואים. "הייתי אפילו בקו של חודש על גבול מצרים", היא מחייכת. אבל דברים השתנו כשגילתה שהיא בהיריון. " תמיד צחקו עלי במילואים שאם אכנס להיריון ישחררו אותי. יצא ככה שקצת אחרי שגיליתי שאני בהיריון התחיל מבצע 'עמוד ענן', ואליו כבר לא יצאתי".
איך הרגשת?
"היו לי רגשות מעורבים. מצד אחד הקלה, מצד שני הם הולכים ואני לא. אבל בעלי ייצג אותנו בכבוד. מישהו בבית עדיין עושה מילואים".
אם בזמן לחימה הרגשות מעורבים, בימים של שקט החירות מהמילואים דווקא קלה לה יותר. "אני עדיין בקשר עם חלק מהגדוד אז אני שומעת חוויות ודברים, אבל געגועים למילואים עדיין אין. יש תחושת שחרור גדולה. לא קוראים לי, אין לחץ, החיים הם נטו מה שאני בוחרת, בלי הפתעות שיגיעו מהצד".
אם זה היה תלוי בך, היית חוזרת למילואים אחרי הלידה?
"אני שמחה שהחוק קיים, אחרת הייתי ממשיכה מתוך רגש האחריות שלי לעשות מילואים גם אחרי הלידה. אני חושבת שהחוק נכון ואני שמחה שהוא לא משאיר אותנו עם הדילמה הזו. יש מדינה ויש משפחה וצריך לדאוג גם לזו וגם לזו".
***
הכתבה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם