ירושלים שלי: בחזרה לימי מלחמת העצמאות
יוסף אפשטיין היה נער חרדי כשפרצה מלחמת העצמאות. הוא נלחם, נפצע ונלקח לשבי הירדני. כיום, ערב יום הזיכרון ושנים לאחר שחזר בשאלה, הוא מתאר בספר חדש את חיי היהודים בימים שלפני המלחמה
הזקנים הנכבדים, בעלי זקנים לבנים ותלבושת מכובדת, צעדו יד ביד. אחד מהם אחז דגל לבן. כשהגיעו אל שער הלגיון הערבי, מסרו כתב כניעה לקצין, בשם ובשליחוּת מפקדי העיר העתיקה ולוחמיה.
הקרב הוכרע. יהודי העיר העתיקה הפסידו לאחר מספר שבועות של לחימה בלתי פוסקת, ורבים נלקחו בשבי הלגיון הירדני. היישוב היהודי בעיר העתיקה הסתיים ל-19 השנה הבאות. "זה היום שאזכור לדיראון עולם", אומר אפשטיין. "ברגע שנכנענו לערבים, הם נכנסו לאזורים שלנו, גנבו שרפו והרסו כל דבר שרק יכלו. את החורבן שהם הותירו גילינו רק כשחזרנו מהשבי. היינו מטפסים על הר ציון, ומשם יכולנו להשקיף על הרובע היהודי ועל ההרס הגדול שהערבים זרעו בו".
שנים עברו מאז הייתה העיר העתיקה בירושלים מושא לקנאה בקרב כל תושביה היהודיים של ארץ ישראל. במקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים, חיה בימים שלפני מלחמת השחרור קהילה תוססת ומלאת חיים, ששיתפה פעולה עם השכנים הערבים והבינה שזכות גדולה נפלה בחלקה לחיות דווקא שם. בספר 'יוסף, זיכרונות וגעגועים לעיר העתיקה בירושלים', מתאר יוסף אפשטיין, שהיה נער בעת מלחמת העצמאות, את חיי היהודים במקום, משנות ה-30 ועד סיפור הכניעה הכואב.
הצרות התחילו בשנת 1939. "היחסים נעשו מתוחים", הוא מספר. "הערבים הצעירים זרקו עלינו פירות יבשים, הִכו אותנו עם מקל בננות, או משכו לנו בפאות. מדי פעם גם נרצחו יהודים. הייתה ברובע משטרה יהודית שתפקידה היה להשיב את הסדר על כנו. לעיתים גם הבריטים התערבו. ובכל זאת, למרות היחסים המתוחים, הסתובבנו חופשי ברובע המוסלמי".
כשפרצה מלחמת העצמאות נותר מתחם בתי מחסה, בו גרו יוסף ומשפחתו, החצר האחרונה שנותרה בידי מגִני הרובע. בחצרו נקברו גופות הנופלים, מאחר שלא ניתן היה לקוברם מחוץ לחומות הרובע הנצור. קבר אחים זה הוקם באישור הרבנים על אף האיסור ההיסטורי על קבירת מתים בתוך העיר. לאחר מכן הועברו החללים לקבר אחים בהר הזיתים.
לאחר נפילת העיר העתיקה בידי חיילי הלגיון הירדניים, נלקח אפשטיין לשבי. הוא היה אז בן 17 בלבד. פצוע. רסיס שירו הערבים חדר לרגלו. "כל הפצועים נלקחו מהעיר העתיקה, יחד עם המוכתר מרדכי ויינגרטן ומשפחתו. הגענו לעמאן תחת שמירה של הצ'רקסים שומרי המלך, ושהינו בתחנת המשטרה כשבועיים. משם הועברנו למחנה בלב המדבר, על כביש ירדן-עיראק, שכונה 'אום אל ג'מאל'".
איך התנהלו החיים בשבי?
"לפי מד המלחמה. כאשר גברה ישראל בקרבות והביסה את האויב, ספגנו קללות ומכות. כאשר גברו הערבים בקרבות, זכינו לחיוכים והערות שמחה לאיד, שלוו בדרך כלל בתנועת אצבע על הצוואר. עם הזמן למדנו על בשרנו מה המצב הביטחוני בארץ ובימים קשים השתדלנו שלא להרגיז אותם".
אחרי תשעה חודשים בשבי, נגמר הסיוט. הסכם נחתם והשבויים חזרו לארץ. איש איש לחייו הקודמים. אפשטיין נאלץ להתמודד עם אביו הקשוח, הרב פנחס, ששימש החל מתש"ח כראש בית הדין של העדה החרדית. האווירה הטעונה בבית גרמה לו לברוח, וכך התחבר לאנשי האצ"ל. אביו, כצפוי, לא אהב את הצעד של בנו וניתק איתו את הקשר. "אבי רצה שאחזור ללימודי הגמרא, אבל לי לא היה כוח", מספר אפשטיין, "אחרי תשעה חודשים בשבי, ממש לא רציתי ללמוד גמרא. אבי לא הסכים לוותר ורדף אחריי. בסוף, כשהבין שזה אבוד, הוא ניתק איתי את הקשר".
ואז חזרת בשאלה. זו דרך קיצונית עבור בנו של ראש אבות בתי הדין של העדה החרדית.
"כשקושרים עז לדיר ופתאום משחררים אותה, היא מתפרצת. היה לי קשה לראות אב תלמיד חכם גדול שבתוך ביתו התנהג אחרת. זה הרגיז אותי מאוד והרחיק אותי מהדת. נשארתי אדם מאמין עד היום, אבל לחיות את החיים האלה, כשאתה רואה מה שאתה רואה, זה קשה מאוד".
חלק גדול מספרו של אפשטיין מוקדש לבתי מחסה, שבהם גרו יהודי העיר העתיקה."רציתי להוציא את האמת כדי שיישאר משהו לדורות הבאים", הוא מסביר. "דברים שלא מספרים נמחקים מספרי ההיסטוריה. בנוסף, אף אחד עוד לא כתב על בתי המחסה בעיר העתיקה מההיבט האנושי. תמיד זה קשור איכשהו למלחמות. היה לי חשוב להעביר את הסיפורים האישיים, לתאר את האנשים המיוחדים שחיו במקום".
בשפה עשירה המתובלת בסלנג מהשפה האידית, מתאר אפשטיין את הטיפוסים המיוחדים שהתגוררו במקום. דמויות כמו אברהם יעקב גולדרייך 'דערברסליבר', שהיה צדיק גדול ולא פעם אירעו לו כל מיני תקלות משום שהיה הולך ברחוב ולא רואה את הנעשה סביבו. כמו הפעם שהתנגש בחמור, או נכנס למיטה של אחת השכנות משום שטעה בחדרים".
יש געגועים לעבר, לחיים בבתי המחסה?
"כן, בוודאי. אני מתגעגע לילדות. ליכולת לשחק עם חברים ללא דאגות. מתגעגע לשקט ולשלווה בעיר העתיקה. ליחס הטוב שהיה קיים בין האנשים. אנשים פשוטים שחיו את חייהם ולא ניסו להתערב בחיים של השני, או לכפות את דעתם עליו".
אתה מבקר לעיתים במקום?
"לא, מהבניין שלנו לא נותר דבר, הערבים הרסו את כולו. כואב לי לראות את מקום שהשתנה".
***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם