יום השואה: התינוקת שנולדה במחנה הריכוז דכאו
שבעה תינוקות נולדו במחנה הריכוז דכאו, בתוך מכונת המוות. חנה קליין היא אחת משבעת התינוקות, שניצלו וגדלו בכל רחבי העולם. ערב יום השואה היא מספרת על הנס של חייה ומגלה כיצד גילו התינוקות אחד את השני לאחר שנים, וחזרו להיות בקשר
במשך שנים קליין לא חקרה את אמה ולא ניסתה לשמוע איך נולדה והיכן. רק כמה שנים לאחר מכן גילתה את סיפור חייה, נדבך אחרי נדבך. "טיילתי פעם עם ילדיי ואמי בפארק בחיפה, וראיתי אשה שמסתכלת עליי בצורה אובססיבית. שאלתי אותה אם היא מכירה אותי והיא ענתה שכן. סיפרה שהייתה קאפו במחנה שבו נולדתי. אז הבנתי שנולדתי במחנה ריכוז".
במשך השנים הייתה השואה טאבו בביתה של דבורה פולק ז"ל, אמה של קליין. היא סירבה בתוקף לדבר על מה שהיה 'שם'. "אני חושבת שזה היה קשה מדי עבורה, פצע פתוח וכואב מאוד שמעולם לא נסגר. רק לאחר שנודע לי מה עבר עליה, הבנתי את הכאב הגדול שלה והבנתי גם למה הייתה בה כל הזמן מעין עצבות".
אמה של קליין, הבת הבכורה במשפחה, הייתה אז בת 30, ובחודש השלישי להריונה. כיוון שהייתה רזה מאוד ראו עליה כבר כרס היריון קטנה ומנגלה חשד. אחיותיה הגנו עליה באומרן ש'היא סובלת מבטן נפוחה כיוון שלא אכלה'.
אחרי הסינון של מנגלה, נשלחו אחיותיה של האם למחנות עבודה באושוויץ, ואילו היא נשלחה לקאופרינג 1, אחד מ-15 מחנות שהיו מסופחים למחנה הריכוז דכאו שבגרמניה.
אסירי המחנות התגוררו בבקתות חימר תת קרקעיות, עבדו קשה מאוד וסבלו מהיעדר תנאים אלמנטריים כמו טיפול רפואי או מזון סביר. אמה של קליין, שזה היה הריונה הראשון, הועבדה בהעברת גופות המתים במריצה ממקום למקום ועבדה בכך עד יום הלידה וגם לאחר מכן. את העובדה שאף אחד לא שם לב בחודשים הללו כי מדובר באשה הנושאת היריון, מייחסת קליין להשגחת הקב"ה.
קליין נחשפה לסיפורה של האם בעקבות סרט שנעשה בגרמניה ועקב אחר שבעת התינוקות שנולדו במחנה. רק מהסרט היא למדה שבמהלך החודשים שבהם שהתה במחנה, הצטרפו לצריף של אמה עוד שש נשים שהיו בהיריון. הנשים עזרו אחת לשנייה במהלך התקופה הקשה".
בסרט שהוקרן על הנשים, היא למדה שהוצע לאחת הנשים לעבור הפלה, אך היא סירבה בתוקף. "אחת האימהות מצ'כוסלובקיה סיפרה שגיסתה הציעה לה להפיל את העובר כדי שלא לסכן את חייה, אך היא סירבה. זה היה מעשה אמיץ במיוחד, כי הראשונות שהלכו להשמדה היו נשים בהיריון. הגרמנים עשו ככל יכולתם כדי לגלות את הנשים האלו.
כשהגיעה שעתה של האם ללדת, הזעיקו חברותיה לתא את ד"ר וודס, רופא יהודי שהיה אסיר במחנה. הן ביקשו ממנו לסייע. הרופא חשש מאוד ואמר שאין לו תנאים מינימליים לקיים לידה, אפילו לא מים לשטוף את הילד. אשה הרה נוספת הבטיחה לסייע לו, וכך היה. "הקור היה עז, והטמפרטורה עמדה על 30 מעלות מתחת לאפס. תארי לך ששכבנו שם, בלי בגדים עטופים בשמיכות של סוסים שהביאו מהאורווה, וכך שרדנו במשך מספר חודשים. אף אחד מאיתנו אפילו לא חלה. היום, עם כל הטכנולוגיה המשוכללת, עדיין נפטרים ילדים. לזה אני קוראת השגחה עליונה".
אף אחד מהנאצים לא ידע על קיומם של הילדים? הם לא שמעו בכי של תינוק?
"ממה שאני יודעת,היה אדם בשם גפנר שידע על קיומנו אך החליט כנראה להעלים עין, משום שידע שהמלחמה נמצאת לקראת סיומה ורצה שיהיו יהודים שיעידו לטובתו כמעין תעודת ביטוח".
עד גיל חמישה חודשים, לא ראתה קליין מים וסבון או בגד, וכך גם שאר התינוקות בצריף. ואז הגיעו האמריקנים ושחררו את המחנה. שבע האמהות עלו לרכבות שלקחו אותן אל החופש ושם קרה להן נס נוסף. "הן עלו לקרון שלפני האחרון. בעלות הברית הפציצו בטעות את הרכבת, וכל מי שישב בקרונות הראשונים נספה. רק שני הקרונות האחרונים ניצלו. הקב"ה רצה שאנחנו נחיה, אין לי הסבר אחר לכך", מוסיפה קליין.
לפני שלוש שנים לרגל ציון 65 שנה לסיום המלחמה, הוזמנה קליין יחד עם ששת ילודי המחנה האחרים לביקור בדכאו, ומאז החלה באינטנסיביות רבה ללמוד את פרטי הסיפור שלה ובהמשך להרצות עליו בכל רחבי הארץ. מעין ניסיון לשחרר את מעמסות הילדות הכבדות.
מאז המפגש בגרמניה לפני שלוש שנים, היא מספרת, הילדים, ארבע הבנות ושלוש הבנים, ממשיכים לשמור על קשר מכתבים ביניהם. "היה מאוד מרגש לפגוש את כולם. נסענו למחנה קאופרינג 1 כדי לראות את המקום שבו נולדנו. לא נותר שם זכר, מלבד מצבות שהקימו במקום לזכרם של הנרצחים. בדרך לשם עברנו דרך העיר דכאו, עיר קטנה, בתים קטנים ויפים, אך אין בה רוח חיים. לא ראינו נפש חיה ברחוב, לא אנשים ולא בעלי חיים, העיר הזאת בנויה על כל כך הרבה דם יהודי, אולי זה העונש שלהם", היא אומרת, ומוסיפה כי מבחינתה כאשה מאמינה, 17 הנכדים והנינה האחת שנולדו שלה, הם הניצחון האמיתי על הנאצים. ניצחון החיים.
***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם