מורת דרך: עושים סיבוב במוצא
מטר מכביש ירושלים תל-אביב, בצד הפקקים והרעש הגדול נמצאת מוצא. גלית דהן-קרליבך לוקחת אתכם לסיבוב
כהן הוא מסוג המדריכים החביב עליי. הוא היפראקטיבי, מדבר מהר, אינו בוחל בבדיחות, גם כאלו שכונו אצלנו פעם 'בדיחות קרש', ואיננו נעלב כשהקהל שלו, כלומר אני, קופץ מנושא לנושא ומעניין לעניין.
אנחנו נכנסים לתוך בית ילין המצוי מטר מכביש ירושלים-תל אביב, אזור שאיננו נמצא ברשימת המקומות המתאימים לעשיית מדיטציה ושיעורי יוגה של קרישנה או הדלאי למה, ובכל זאת: הדלת הנטרקת מובילה אותנו לחדר מקומר ובו שקט חביב ביותר. סרטון, כי הרי אי אפשר בלי סרטון, מספר את תולדות המקום. שבע דקות מאוחר יותר, כהן ידאג להשלים לנו את השאר, במרץ השמור לימי שישי.
הכול החל כשהקרקע, שהייתה סמוכה לכפר הערבי קולוניא (מבשרת של ימינו) נרכשה על ידי דוד טביא, אביו של יהושע ילין ושאול יהודה, בנו של רב בגדדי-ירושלמי.
בהיות יהושע ילין בן שלוש עשרה, השתדך לשרח יהודה, אחותו של שאול. חשוב לציין שנישואים בין אשכנזים לספרדים לא התקבלו כלל וכלל בעין יפה, בעיקר מצד הספרדים. אם תוסיפו על כך את העובדה שיהושע ילין היה בן יחיד שנולד לאחר עשרים שנות עקרות, אפשר בהחלט להבין את הפרצוף הפולני של החמות. אלא ששום פרצופים לא עוקמו: למרבה השעמום, ילין נישא בברכת הוריו והורי כלתו ואף אימץ את המנהגים והגינונים הספרדיים: פה חבש תרבוש, שם סלסל פיוט, ואת האוכל שלו אהב מתובל כפי שרק בגדדים מסוגלים לתבל.
בגלל הימצאותה של מוצא על אם הדרך, תכנן יהושע לבנות במקום חאן דרכים ומשק לעוברי אורח, בקיצור B&B נוסח המאה התשע עשרה. לצורך מימוש חלומותיו הוא פנה לקונסול הבריטי ג'יימס פין, אוהב יהודים נמרץ ונלהב שרק בטעות נולד כנוצרי. כל זה קרה בשנת 1860, אותה שנה שבה החל תהליך היציאה מן החומות. ואם מעבר למשכנות שאננים- ממש פה, מעבר לוואדי-נחשב כמסוכן, חשבו כמה הרפתקני היה זה לצאת אל מעבר להררי החושך של ירושלים.
החלומות כמעט התגשמו-החאן וזוג בתים נבנו, אך אז החלו הצרות. ג'ימס פין נאלץ לסיים את תפקידו ולחזור לבריטניה והשודד אבו גוש, שמסתבר שלא התמחה רק בחומוס, התחיל להציק ולבקש דמי חסות גם מילין. בשנת 1890 רכש יהושע קרקעות נוספות ובגלל החובות התופחים, מכר אותן לארגון בני ברית וכך נוסדה המושבה משני צדדי הדרך, והכול, או לפחות הרוב, התנהל על מי דבש. אלא שנוכחות יהודית אינה ערובה לחיים שלווים ומשעממים ובשנת תרפ"ט לא פסחו המאורעות על תושבי מוצא. משפחת מקלף ושני תל אביביים שהתארחו אצלה, נרצחו על ידי רועה הצאן שהמשפחה העסיקה. שלושה מילדיה הצליחו להימלט- מרדכי, חנה וחיים. לימים מרדכי יהיה הרמטכ"ל השלישי של צה"ל.
מבית ילין השקפנו על מבשרת ציון, קולוניא לשעבר, ושמענו על זיהוי המקום בתנ"ך. ככל הנראה, שכנה פה מוצה(כך במקור) המקראית. בתלמוד נזכרת מוצא כמקום שבו היו יורדים לקטוף וללקט ערבות.
על משמעות שמה אומר ברטנורא: בגמרא אומר ששמו קלני"א. ועוד היום כך שמו. והערבים מצויים שם. והמקום רחוק מירושלים מעט. ופירוש "קלני"א" - חפשי ממס ולפיכך נקרא "מוצא" שהיה מוצא ממס המלך בשביל הערבה שלוקחים משם."
כמו כל היישובים בעת העתיקה, גם מוצא נבנתה סביב מקורות המים השופעים שלה. וליתר דיוק, שהיו שופעים. שכן מי שחשב שמחזה של ברסלבים המנתרים ברחובות ומציעים קילו שמחה בכך וכך שקלים הוא חינני ומלבב, טעות גדולה בידו. חבורת ברסלבים, שכיכר ציון לא הספיקה לה, השתלטה על עין מוצא והפכה אותו למקווה גברי.
אחר כך, מתפלאים אצלנו למה אנשים לא מחבבים פקחים שמגיעים כשלא צריך, ולא מגיעים כשצריך.
לתשומת לב מנהל מקרקעי ישראל, הרשות או מי שזה לא יהיה- המניחים לחבורה לטבול כשבידם שרץ ענק.
ובחזרה ליהושע ילין. הגנטיקה כנראה אמרה את דברה. כי גם דוד, בנו של יהושע ילין, שהיה ממקימי נחלת שבעה, התכבד בהקמת שכונת זיכרון משה. את דוד ילין כולם מכירים מהמכללה לחינוך בבית הכרם שהוקמה על בסיס בית המדרש למורים עבריים שיזם, אך מקומו לא נפקד גם מתחום העברית. יחד עם אליעזר בן יהודה הקים את וועד הלשון העברית, שהיום נקראת בשם (לעז!) האקדמיה ללשון והרי חלק מהשמות שחידש: תעמולה, מנזר, צלם, (בן יהודה הציע 'צייר-אור'), בדיחה, מצפן, קטר ועוד. דוד ילין, אגב, נישא לאיטה פינס, בתו של מיכל פינס, שהיה בעצמו פיגורה מילולית מהלכת, וגם הוא לא טמן את ידו במילון וחידש לנו את עגבנייה, מחוג, שעון ועוד.
נכנסנו לבית הכנסת. המקום נבנה בשנת 1871 כחאן, וכנראה שגם בתקופה הצלבנית שימש ככזה וייתכן שאף בתקופות נוספות בשל מיקומו הנוח.
מלון הדרכים בניהולו של ילין שגשג ועלה כפורח. בשנת 1905 הגיעה קבוצת יהודים מהונגריה ובראשה הרב קראוס, ותרמה סכום כסף מכובד לבניית בית כנסת בתוך החאן (כנראה מטעמי חיסכון).
פה, במבנה המשולב מחאן ומבית כנסת, לימד משה גאון, אבא של, את ילדי מוצא. בית הכנסת נסגר במאורעות תרפ"ט ושימש את ערביי קולוניא, מן הסתם, לא לתפילות מוסף ערבית נעילה ושחרית. רק בשנות השישים הוא חזר לפעול עד ימינו אנו.
ממש מעבר לסיבוב, משתרע המשך של מוצא המושבה. איש מיתולוגי נוסף היה שמואל ברוזה, שנחשב כחקלאי העברי הראשון באותה העת. ברוזה הצליח להרכיב עצי פרי- משימה שהייתה לא פשוטה כל כך. בשל בקיאותו הוא היה מכובד אצל הערבים שנהגו לקרוא לו ברוזה-אבו רוזה. בוגרי מקווה ישראל נהגו להגיע אליו כדי להרבות את ידיעותיהם בתחום החקלאי. אפילו הרצל ביקר אצלו ואף נטע ברוש בחצר ביתו. הרצל הציע לברוזה להקים בית הבראה לפועלים בשל המקום הנאה. ואכן כך היה, רק מה חבל שלבית ההבראה קראו ארזה על שם הברוש שנטע הרצל.
בית הכנסת הזה הוא המקום היחיד בעולם, כנראה, שבו רוח הקודש נהנית ממשב רוח קריר. את המזגן מיקמו המשפצים ממש מעל עשרת הדברות, וככה, כשטוב וקריר לה, נהנית הרוח מהתפילות והשירה. וגם אנחנו.
איך: קל. מותאם לעגלות ומונגש לנכים. משומר ומשופץ יפה. ההדרכה מעניינת ומלבבת.
כמה: כשעתיים+שעה למריבה עם ברסלבים על כניסה למעיין.
איפה: מכביש ירושלים תל אביב פונים ימינה בסיבוב מוצא על פי שילוט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם