מסע אל סודותיה של עין כרם
מאחורי הבתים היפים של שכונת עין כרם הירושלמית והמעיין שבתוכה, מסתתרים סיפורים חבויים מהעין. פרויקט חדש יצר תיעוד ושימור של ההיסטוריה במקום
אלא שלא תמיד מה שנראה על פני השטח מגלה את כל הסיפור, ומיזם חדש שיוצג הערב במסגרת אירועי "שאון חורף" בירושלים, "עין כרם - עבר, הווה, עתיד", יביא את קורות רחוב המעיין בלב השכונה כשהוא מוצג דרך עיניהם של התושבים.
"אנחנו יוצרים מיקרו-קוסמוס של עין כרם, ומספרים דרך רחוב המעיין את הסיפור ההיסטורי של המקום בעבר, איך הוא נראה כרגע ומהם התוכניות לגביו בעתיד", מסביר ניר עמית, מנהל שותף ב"ישיבה החילונית", מוסד לימוד ייחודי לצעירים אחרי צבא הממוקם בשכונה. בשנה וחצי האחרונות נפגשו תלמידי הישיבה עם התושבים הוותיקים של השכונה ושמעו מהם סיפורים אישיים על חייהם ועל ההווי בה.
התלמידים פעלו יחד עם מיזם נוסף, Arch Live, שבמסגרתו נאספים תיקי שימור, המכילים תמונות היסטוריות, סיפורים אישיים ותיעוד של סגנונות ארכיטקטורה מן השכונה. "אספנו תמונות היסטוריות מהתושבים כדי ליצור ארכיון של תמונות אישיות. אנחנו רוצים לערב את האנשים בתכנון אדריכלי של הסביבה שהם חיים בה ולהעלות את המודעות לרבדים ההיסטוריים", אומרת עידית בן-אור, הרוח החיה מאחורי Arch Live.
סביב המעיין בעין כרם הייתה קיימת התיישבות חקלאית כבר לפני 3,000 שנה. הוא מוזכר במשנה, ומקודש לנוצרים בגלל המסורת שלפיה מרים, אמו של ישו, ואלישבע, אמו של יוחנן המטביל, נפגשו ליד המעיין כשהן היו בהיריון. עין כרם מזוהה במסורת הנוצרית עם יוחנן המטביל, והיא אתר צליינות שאלפי מאמינים עולים אליו לרגל מדי שנה.
במהלך מלחמת העצמאות נטשו תושבי הכפר הערבי שהיה במקום את בתיהם, והממשלה שיכנה בהם עולים חדשים, חלקם מתימן וממרוקו וחלקם ניצולי שואה. תושבי הכפר היו אמידים, והדבר ניכר בבניינים המפוארים שנמצאים בו עד היום. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה תושביו המקוריים של הכפר אף היו פורצים לבתים כדי לחזור ולקחת רכוש שהם השאירו מאחור.
דוד בוטל למשל עלה לארץ מתימן, ומשפחתו הייתה אחת הראשונות להתיישב בכפר. "אני זוכר שהגענו בשני אוטובוסים מהמחנה בעתלית", מספר בוטל, "שמחנו על ההזדמנות להגיע לירושלים. זה היה בלילה, הגענו לכפר חשוך ונטוש. אנשים האשימו את הפקיד שהביא אותנו שהוא עבד עלינו וכי זאת לא ירושלים. הוא ניסה להסביר שירושלים ממש קרובה, אבל בכל זאת אף אחד לא הסכים לרדת. אבא שלי היה היחיד שירד מהאוטובוס. אחריו התחילו לרדת עוד אנשים. היה ממש חשוך ולא ראינו כלום. הפקיד אמר לאבא שלי 'תפוס כבקשתך, איפה שאתה רוצה – תיכנס'".
חלק מהבתים הללו, שנתפסו במקרה, שווים היום מיליונים. עם זאת, חלקם עדיין נחשבים לרכוש חברת "עמידר", והתושבים שגרו בהם כל חייהם לא יוכלו להוריש אותם למשפחותיהם לאחר מותם.
התנאים בהתחלה היו קשים. הכפר היה מנותק מחשמל וממים, והמעיין הציל את התושבים. "המים לא היו אז עניין פשוט. היה זקן עם מפתח שהיה אחראי על הצינור, והיו מחלקים את המים בפחים באמצעות תלושים. מי שלא היה לו כסף לקנות היה לוקח מים בכדים מהמעיין", מתאר שמעון זינו, תושב השכונה.
התושבים הוותיקים מרבים להתגעגע לכפר של פעם, לפני שהמקום הפך לשכונת יוקרה. "בשנות ה-50 הייתה הרבה אהבה בין האנשים שגרו בשכונה - טורקים, רומנים, תימנים ומרוקאים. היינו כמו משפחה", נזכר יצחק דרעי, תושב השכונה שעלה ממרוקו, "כשהייתה חתונה היינו חוגגים כולם ביחד. כל מוצאי שבת היו חפלות בשכונה, היינו נפגשים אחד עם השני ומנגנים יחד. מאז שהשכונה גדלה הכול השתנה - אין יותר תחושה של משפחתיות. זה לא שהיום האנשים לא נחמדים, אבל זה לא כמו פעם. עד היום יש לי עדיין חברים בשכונה מאותה תקופה".
הסיפורים שאספו הצעירים קובצו לספרון המתעד את עין כרם בשם "סיפור שכונה". "הכרנו אנשים מיוחדים עם סיפורי חיים מעניינים, ויחד עם הלימוד בישיבה למדנו גם את המקום, הכרנו את הסיפור שלו ואת האנשים", מסכם יובל בנשלום, שערך את הסיפורים. "אחת המטרות של המיזם היא לחבר את התושבים הוותיקים לתלמידי הישיבה הצעירים, ולשלב אותם במה שקורה היום בעין כרם".
אחד הסיפורים המרתקים הוא על בית המעיין, שבו שוכנת "הישיבה החילונית". הבית היה שייך לד"ר עיסא יואכים, אחד מעשירי עין כרם. יואכים עזב את הכפר יחד עם שאר התושבים בעקבות מלחמת העצמאות, ובבניין התיישבו משפחות של שוטרים שעלו לארץ מטורקיה והבית שימש כמעין תחנת משטרה. על פי האגדה, ד"ר יואכין
"הסיפור הזה מוכר ומופיע בהרבה ספרים", אומר דרעי. "מדריכי טיולים בעין כרם עוברים ליד הבית ומזכירים את הסיפור בתוספת של פרט צבעוני אחד: כששלום מרציאנו, בעל המכולת, ראה את האוצר, הוא קיבל התקף לב. אבל האמת היא שמר מרציאנו חי עד היום בשכונת גילה".
תלמידי הישיבה לא ויתרו והלכו לראיין את מרציאנו בן ה-98, ושמעו מפיו את גרסתו לאירועים, שתוצג הערב בסרט קצר שהם יצרו בבימויה של תמר קיי. עד היום לא ברור מה עלה בגורלו של המטמון ומי הניח עליו את ידו, אך הוא לא הגיע לידי מרציאנו. "אנחנו רוצים לדבר במהלך הערב על האופן שבו סיפורים ואגדות מתעצבים", אומר עמית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם