מטיילים בארץ ישראל עם משקפי קריאה
מדע בדיוני בנמל יפו, צליחת הקישון של טריסטראם, והדיכאון של מרק טווין. אינספור שבילים ויציאה בתוך יומן מסע
הראשון הוא ספרו של אלחנן לייב לוינסקי. הייתם מאמינים שבערך כעשור לפני שפורסם ספרו של הרצל 'אלטנוילנד', ראה אור ספרו של לוינסקי 'מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השישי'? מדובר בספר חלוצי בסוגת המדע הבדיוני, המתאר מסע עתידני בשנת 2040 לארץ ישראל, שבה חיה קהילה אוטופית משגשגת וסוציאליסטית על פי חזונו של אחד העם.
גיבור הספר הוא מורה לעברית היוצא עם כלתו הטרייה לירח דבש בארץ ישראל. כאן מוכרחים להודות שמחשבה על ירח דבש בארץ אוכלת יושביה - שיש בה זבובים, יתושים, קדחת, מלריה ואיקליפטוסים למלמים - היא מחשבה בהחלט בדיונית ונועזת, בעיקר בסוף המאה ה־19.
כמובן שהספר הזה, שנכתב בעברית, לא זכה להצלחה המסחררת שלה זכה ספרו של הרצל, ורק מהסיבה הזו מגיע לו להיות מוזכר כאן. וכך מתאר לוינסקי את יפו: "העיר יפו לא נחשבה מתחילה על גבול ישראל, ובימי יהושע בן נון לא נתחלקה בין השבטים. אבל ברבות הימים, מאז נכבשה לפני ישראל, התאחדה את ארץ ישראל לטוב ולרע, ויהי גורלה כגורל כל הארץ.
"ויען כי הייתה החוף היחידי לים התיכון, הייתה כמו פתח לאירופא, ודרך שם באו ושבו לכל התבל כלה. יוצאי מצרים לא נכנסו לארץ דרך יפו, וכאשר הגלה נבוכדנאצר את בני ישראל לא הגלם גם כן דרך יפו, והיה כאשר שבו בני ישראל מארצות גלותם מבבל ופרס - לא שבו גם כן דרך יפו. בעת חורבן הבית השני יצא ישראל בראש גולים דרך העיר הזאת לרומי - ובדרך שיצאו בה שבו. כאשר החלו נידחי ישראל להתאסף שנית אחרי ח"י מאות שנה, הייתה יפו הראשונה לקבל השבים הרבים". (באדיבות פרויקט בן יהודה)
חוקר אחר הוא הנרי טריסטראם, חובב ארץ ישראל, כומר אנגלי שעיקר אהבתו הייתה מדע הזואולוגיה, ולראיה: בגיל 14 כבר היה לו פוחלץ ראשון של קאק.
טריסטרם ידוע כמי שהעניק את שמו לטריסטרמית ים המלח - ציפור צבעונית המפיגה את אווירת הנכאים והחום במקום. והוא גם כתב ספר מסע בארץ ישראל. כך למשל תיאר את המוחרקה שבכרמל: "בכל ארץ ישראל אין עוד אתר שזיהוי מוסכם על דעת כול יותר ממקום המכתש הקטן שבגבעה, 100 מטר תחתנו. שם הראה אלוהי אליהו כי הוא האלוהים".
במסעו היה עליו לצלוח את הקישון, משימה שהתגלתה כקשה ביותר. וכך תיאר זאת ביומנו: "לא יכולנו לצלוח את הקישון... עד שמצאנו את המקום שבו יכלו פרדותינו לעוברו.... לאחר שעשינו את דרכנו בבוץ הטובעני, הגענו אל קצות גבעות הגליל, ושם נאלצנו לפנות שמאלה ולהתקדם לאורך שיפולי צלעותיהם".
אל מוקדסי (שקרוי כך על שם ירושלים, אל־מוקדס) היה גיאוגרף נלהב של המזרח התיכון ובעיקר של ארץ ישראל בימי הביניים.
מעניין מאוד לצאת ולשוטט בין תיאוריו המשלבים בין קונקרטיות לבין פרצי שמחת חיים. כך, למשל, כתב על המסגד ברמלה:
ואי אפשר שלא להזכיר את ספרו הנפלא של מרק טווין "מסע תענוגות בארץ הקודש". בשנת 1867 יצא מארק טווין מניו־יורק ועלה על 'קוויקר סיטי'. בניגוד למסעות שנערכו באותה תקופה, זה של טווין לא היה דתי אלא יותר מסע תענוגות בסגנון הכול כלול.
בניגוד לסברת רבים, החלק שנכתב על הארץ אינו היחיד, והוא מהווה שישית מכלל הספר. טוריו של טווין פורסמו בזה אחר זה, זכו להצלחה מסחררת והוכיחו שגם כאשר מדובר בארץ הקודש, הומור וציניות הם מצרך יקר ונפלא. ואכן, טווין לא חסך את שבט עטו מהארץ והגחיך כל דבר כמעט: הבדווים, עולי הרגל מכל העדות, האתרים והנוף. הוא גם לא היסס לצחוק על מורי הדרך, שכבר אז מתברר היו נודניקים מקצועיים.
וכך כתב על ארץ ישראל: "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה - המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב".
מומלץ בחום רב לבקר בספריה ולפגוש ספרים נוספים שבמרכזם מסעות שנערכו בארץ ישראל. וכעת, במבנה החדש זה לא פחות מתענוג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם