בית בד ומעיין פרטי: עושר של וילה רומאית

כלים חקלאיים, חותם של הלגיון העשירי פרטנזיס, פסיפס צבעוני ווילות רומאיות. שדאות היסטורית בהרי ירושלים

דיוקן
גלית דהן-קרליבך | 11/7/2014 14:13 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
איתן יוגב, חבר ילדות ומנהל מרכז יעלים שבעין יעל, לא מתרגש מהקיץ, מהחום ומאינספור המדרגות שתלויות מולנו. עוד לפני שאנחנו מתחילים את הסיור, אני נרגנת כמו פולנייה בערבות הנגב. כי אמרתם 'עין יעל' - אמרתם מלאכות קדומות, טרנד משוגע שפושט בכל רחבי הארץ, כאילו שאיפת חיינו היא לחזור להיות גבעונים. ושאיפות מעין אלו מיד מפילות לקרשים אישה כמוני. שהרי מה הייתי עושה אי אז בימי קדם? אפילו לאסוף את חוטי הרקמה מהאוהל של יעל אשת הקיני לא היו נותנים לי. שלא לדבר על תפירה ורקמה.

האם סיפרתי לכם איך פעם הג'דל"שית (ג'דעית לשעבר, למי שהחמיץ את טוריי האחרונים) ניסתה להפעיל את מכונת התפירה בבית, אמה כל כך שמחה שמשהו ייצא מהפרא הזה, וגם כל קרוביו של זינגר מחו דמעות בקברם ומחאו כפיים בהתרגשות. אך אז, הו אז, התיישבה הג'דל"שית ליד הזינגרית ותפרה את אצבעותיה באופן מעורר הערצה.
 
צילום: מוזיאון עין יעל
''פעם העושר היה לגמרי בסטייל. לא מגדלים מכוערים, מדשאות גולף מרגיזות ורכבים דוחים. פה, בווילה הרומאית היה בית בד ומעיין פרטי''. צילום: מוזיאון עין יעל
 
חום פשט בלחיי כשעברנו ליד סנסני־דקל. "מזה קולעים סלים", אמר איתן. "אני מכירה בדקל רק מטרה אחת: אכילת תמרים", השבתי, וכדי שלא יחשוב שאני ברברית לגמרי, הוספתי לספר את סיפורו של אבשלום פיינברג והעץ שצמח בסיני. 

התחלנו ללכת מתחת לסוכות גפנים. כלים חקלאיים עפעפו אלינו עיניים מכל פינה. מה לא היה שם? מגל, כברה, שלושה סוגים של אבני ריחיים, מחרשה, מורג. על המורג, אגב, אמר ישעיהו באותו דיוק מופלא השמור למשוררים מוכשרים בלבד: "הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק". 

הלכנו בתוך צלם של אלוני תבור, כך שלא נותר לי על מה להתלונן, אבל כשהגענו לעוד גרם מדרגות החמצתי פנים, ואיתן נאלץ להוכיח אותי: "את כתבת טיולים ומורת דרך, כבדי את המקצוע!" אמרתי לו: "אבל אני סופרת, אל תשכח. כזו שיושבת כל היום, מוחקת שני עמודים, ובמקרה קיצוני מוסיפה עשר מילים". על זה כבר לא היה לו מה לענות, ובכל זאת הוא התעקש לגרור אותי בחום כדי לראות וילה רומית. מחזה באמת מרהיב ומעורר קנאה.

כמובן, ההיסטוריה מלאה בעשירים, אבל פעם העושר היה לגמרי בסטייל. לא מגדלים מכוערים, מדשאות גולף מרגיזות ורכבים דוחים (כלומר, ברור שכן, אבל תנו לשחרר קיטור). פה, בווילה הרומאית היה בית בד ומעיין פרטי, שנובע עד היום ועונה לשם עין יעל, או בשמו הערבי עין יאלו. המעיין זורם בתוך נקבה מלאכותית.

סימן ברור לעשירותו של בעל הווילה הוא הפסיפס שניצב כשטיח קבוע בתוך הסלון. "האבנים קטנות ויש משחקי אור וצל", הסביר איתן. במבואה, פסיפס של ארבע עונות. הווילה נמצאת על שרידים מבית ראשון, כי לא לעולם רומא. עוד סימנים לעושר מופלג של בר המזל הקדמוני: בית מרחץ פרטי ששרידיו עדיין קיימים, עם הצינורות הקבועים בקיר וטיח הפרסקו המעוטר בדגמים גיאומטריים. 
שניצלים דפוקי גורל

נוסף על כך נמצאו כאן שברי רעפים ועליהם חותם של הלגיון העשירי פרטנזיס. הלגיון הוקם בשנת 41 לפני הספירה על ידי אוקטביוס, המוכר יותר בשמו אוגוסטוס. על פי כתבי יוסף בן מתתיהו, יחידות מהלגיון הנ"ל נותרו כדי לשמור על חורבות ירושלים לאחר המרד הגדול וחורבן בית המקדש, ולפי הזיהוי שלו, הם התיישבו במצודת הורדוס שנמצאת במוזיאון מגדל דוד של ימינו.

כמובן שהמחקר בימינו מפקפק בסברה הזו, כי זה מה שחוקרים כמו ארכיאולוגים עושים כל הזמן: מניחים אקסיומות, גורמים לציבור חף מפשע להאמין שהחור שהתגלה בתוך סלע בסילואן הוא מתקן השירותים העתיק בעולם, ואז, לאחר שדעת רוב הציבור נוחה ורגועה, הם משנים דעתם וקובעים שהחור הוא מערה קדמונית שממנה טיפס יואב בן צרויה אל הגיחון, או משהו כזה. אגב, אם בלגיון עסקינן, מעניין לציין שבית היוצר של הלגיון התגלה באזור שייח' באדר - גבעת רם של ימינו.
 

איך מגיעים לעין-יעל?

כדי להרגיש קצת מדריכת טיולים, סיפרתי לאיתן שהווילה הרומית הזו היא וילה רוסטיקה. ברומא העתיקה אבחנו בין וילה רוסטיקה לווילה אורבנה. הרוסטיקה היא בית כפרי למטרות חקלאיות, כמו בעין יעל, ואילו הווילה השנייה בנויה בסגנון עירוני שנועד להנאה בורגנית, כפי שמורה שמה. "תראי", אמר לפתע איתן. "הפלא ופלא. רבע שעה ולא אמרת מילה על כך שאת לומדת לטינית". "נכון", השבתי לו, "אבל אם כבר הזכרת לגיון, תשמע משפט נפלא - Inter arma silent musae, 'בין כלי הנשק המוזות שותקות', ובשפה חופשית: כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. ואם לא תתרשם - אפצח פה בשירת אווה מריה של שוברט".

הוא לא רצה להסתכן ולקח אותי לשוק הרומאי. שם הרגשתי, איך נאמר, הרבה־הרבה יותר טוב. בעיקר בסדנאות של חרשי הברזל והעץ. כלים גדולים, מוטוריקה גסה, אפשר לצאת מן הקווים, בחיי הגננת. רק לא רקמה. הו, רק לא רקמה! איתן סיפר שבאוגוסט יגיעו לכאן אמנים שונים ויעבדו בסדנאות לעיני הקהל הרחב. אנחנו לפני אוגוסט, צפוי להיות חם והילדים לא יהפכו למתחשבים יותר.

לא תבואו? אחר כך הלכנו לבסיס האם של איתן - מרכז יעלים, מרכז טבע תרפיה לילדים בסיכון ובעלי צרכים מיוחדים. מדי פעם חצה את שיחתנו תרנגול בלדי בעל נוצות פסיכדליות והעלה בנו מחשבות אסורות על שניצלים דפוקי גורל. 
איתן הסביר שהתפיסה העומדת בבסיס הפרויקט היא שבעזרת הקרבה המחודשת לטבע ניתן לטפל באופן יעיל בילדים הללו. הוא הוסיף שמגוון הילדים רחב - ויהודים וערבים שלומדים שם יחד - מצליחים, בזכות השיתוף והקרבה היומיומית, לגשר באופן טבעי לגמרי מעל פערים לאומיים, או אם ננקוט לרגע בשפתם היבשה של האו"מניקים - מעל לקונפליקט. כעשר שנים פועל כאן המרכז (בנפרד מעין יעל) ופועלת כאן גם מועדונית בשיתוף עמותת 'בית לכל ילד'. הילדים עסוקים פה בחזרה לטבע, שגם ג'דל"שית כמוני מוצאת בה עניין. קדימה, נוער, כיכר ציון – אאוט, ואילו הסוואה, הדלקת אש, בניית מחסות, התגנבות, גילוף כלי אוכל, פעילות חץ וקשת ופעילות אתגרית – אִין.

הנוער מעולם לא נראה יפה יותר. וגם המלאכות הקדומות.

במרחק נגיעה: פעילות odt

ענף עסקי של מרכז יעלים, המציע פעילות אתגרית לחברות ולעסקים. את הפעילות מעבירים נערי המרכז. מומלץ בחום.
 

צילום: מוזיאון עין יעל
פעילות odt. ''מומלץ בחום''. צילום: מוזיאון עין יעל

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''תיירות בארץ''

פייסבוק