ראשי » סגנון » אוכל

איפה תמצאו את המנות הכי מושחתות בארץ

מבקר האוכל נשלח לבחור את ארוחת השחיתות האולטימטיבית. הוא ביקש בתגובה להזכיר שהוא דווקא אדם נחמד, זו רק העבודה שמחייבת אותו, ובכן, לאכול ממש ממש טוב

בין שלל פרשיות השוחד והמעילה שמתגלות פה אחת לכמה שעות, איכשהו יצא שמבקרי האוכל תפסו מקום של כבוד, קצת מתחת ל"רצח והעלמת גופה", טיפה מעל "גניבת כספים מאנשים קשי יום למטרות חופשה בסן חוזה" ו"סחר בתינוקות". הסיפור הוא אך ורק יח"צ גרוע, בורות וקנאה, שתדעו לכם. מבקרי האוכל הם אזרחים ישרים, פרודוקטיביים, משרתי מילואים ומשלמים מיסים כחוק. מה שכן, אין ספק שהכתבה הזו בהחלט לא תעזור להם לתקן את הרושם ואת מקומם בדירוג הנ"ל.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
זה אולי קצת אבסורד, אבל כשבאים לבחור מנת שחיתות מנצחת, קצת קשה לבחור חמש מנות בלבד, מתוך רשימה מאוד מאוד (מאוד) ארוכה של מנות שנבלסו למטרות ביקורת. אלו שנבחרו לא היו דווקא  מנות מתוחכמות ומעוצבות עם נגיעות קולינריות מהדהדות שהיו בהכרח הטעימות בנמצא. לא. מדברים פה על שחיתות, ולכן נבחרו רק מנות מהסוג שלאחריהן נשכחים הגינונים, הגוף מתרווח לאחורה על הכיסא, היד משחררת כפתור, ואם המוזיקה מספיק גבוהה משתחרר גם גיהוק קטן, בשביל המסורת. מנות צמחוניות - אאוט. כאלו הנוטפות מיץ מדיום-רייר ושבזכותן התפנו יופי של מקומות מובחרים בלולים וברפתות ארצנו - אין.

ופל כבד אווז עם ריבת תאנים (מסעדת סומסה)
במקור שומרי הכשרות היו נאלצים לבקש סליחה בהקפה מבורא עולם כדי למצוא בקטלוניה את המנה שהיא שילוב בין הגופרה הבלגית (או ה"ופל" בשם הנפוץ יותר), הרבה שוקולד וחמאה ונתח העוף היקר בנמצא. במסעדת סומסה גיירו את המנה, שרק מקריאה בתפריט מרגישה כמו שעטנז פסיכי: מרכיב בשרי, נפלא ומעורר מחלוקת מיסודו אפילו בקרב קרניבורים, ביחד עם מרכיב שכל כולו קינוח מעורר מחלוקת גם הוא (בעיקר בקרב שומרי משקל), ועוד עם קונפיטורה.
 

סומסה הצליחו ליצור את הוופל פריך ונעים, את הריבה מתוקה–מרירה ואת כבד האווז מלמעלה כשהוא צלוי בדיוק ונחתך לגודל המתאים. אם היה אומץ, אפשר היה בשקט לשווק את המנה הזו כקינוח. קיבלנו אותה כמנה ראשונה. אין תלונות. בהחלט אין תלונות. 

רוסיני דה שף (מסעדת אנדיב)
בתור ילד שמכין סנדוויץ' עם ממרח שוקולד "השחר" מגיל 7-15, כשאף אחד לא היה רואה הייתי דופק את הבנק: לוקח שלוש פרוסות לחם ומורח כמויות חביבות פלוס משני הצדדים. הייתי בטוח אז שאני עולה על סטארט–אפ חמדני. שנים לאחר מכן, במחנות קיץ שונים שבהם אעבוד, אכיר עם בריא גוף ועמוס רעלים וסוכרים בדם ברובו שנקרא "אמריקאים", שיבהירו לי שבכל מה שקשור להגזמה באוכל, הייתי ונשארתי ילד זב חוטם.
 

המטבח הצרפתי (ושהאיטלקים לא יבלבלו לכם את המוח) מייצר בין השאר מנה שנועדה לאנשים שהם, מה שנקרא אצלנו, א–גרוייסעאויגן רציניים. קשה לבחור בין כבד אווז אוורירי, מהביל ונימוח לבין סטייק פילה אדמדם? שטויות. בואו פשוט ניקח אחד מכל אחד, נכפיל בשניים, ונעשה מהם בית דו קומתי. ב"אנדיב" (הנהדרת!) שבאשדוד מגישים את הפילה כשהוא מעולה, מעליו את כבד האווז בגרסה מורחבת, והכול כפול ובגודל מכבד. מנה כל כך שוויצרית, שאחרי שמסיימים אותה  - עסק לא פשוט - מרגישים צורך להסתכל ימינה ושמאלה במבוכה בלתי מוסברת. תענוג.

נתח פריים ריב ללא עצם (מסעדת ליליות)
מכירים את הפרסומות לבשר מבית "אדום אדום" שצצות לפני יום העצמאות, שבהן נראה נתח סטייק שמנמן במיוחד שנזרק על רשת המנגל בהילוך איטי, צבעו אדום וכל כולו אומר שירה? ובכן, התשובה היא לא. לא מדובר באנטרקוט. מדובר בנתח שנקרא פריים ריב. רוצים הכוונה מדויקת? גשו לאזור צלעות הבקר ותספרו משם משהו כמו ארבע אצבעות מקו הרגליים. תגיעו למתחם של האנטרקוט, אבל ביותר שווה. כיף חיים, חתיכת בשר עצומה ויפת מראה שדורשת תכנונים ושמירת כוח כדי להתמודד ולחסל אותה כמו שצריך.

פילה לברק (מסעדת לומינה)
ביקור במסעדות של מאיר אדוני כמעט שלא מתקשר עם שחיתויות מהסוג שעליו אנחנו מדברים פה. ככה זה כשאתה שף שמקפיד על עיצוב המנות ועל פיהן מסדר את הגודל והמשקל. מכיוון שגם לדגים מגיע חלק במעשי המעילה והשוחד שבהם אנו עוסקים, הגריל אדוני במיוחד בשבילנו את מנת הפילה לברק שלו.
 

אפשר לדבר על הצבעים: שילוב מיוחד בין גווני לבן וירוק עדינים, קרם חצילים, קולי פטרוזיליה וגם תבשיל פריקי נפלא, משהו שמנפיק ציור יפה על הצלחת וחוסר רצון להשחית אותו עם מזלג. אבל לא לשם כך התכנסנו. בניגוד למוסר, לקוד וגם לסלמון, הלברק הוא דג שקל מאוד להרוס בצורת ייבוש. בלומינה מקבלים אותו כמו שהוא צריך להיות, כזה שממלא את הבטן ושהפריקי סוגר את מה שנכנס מלמעלה. וכרגיל אצל מאיר אדוני, תתקשו להתאפק מהצורך לשלוף את הסלולרי, לצלם ולהטיס לאינסטגרם. אם הוא עושה את זה (אדוני מחזיק בחשבון אינסטגרם מפואר), למה לא אנחנו?

קוקילידה (מסעדת לחם בשר)
אופים מתחילים? קחו לעצמכם יום חופש כדי לנסות ולקפוץ ישר לפרק של המתקדמים בספר המתכונים ולנסות לייצר מקרון צרפתי כהלכתו. סביר להניח שהצורך בהקפדה קפריזית על כל גרם פשוט ישבור אתכם. וכל זה בשביל מה? בשביל... ובכן, בשביל אחת מעוגיות השקדים היפות והמיוחדות בנמצא. אבל עוגייה קטנה מאוד, את זה קשה לשכוח.
 

 
ב"לחם בשר" הירושלמית מייצרים יופי של מנות עיקריות ולחמעג'ון משובח, אבל דווקא הקינוח היה משהו שנזכור ושעוד לא ראינו. בלחם בשר מקבלים צלחת ובה שתי עוגיות שוקולד עוטפות כדור גלידת וניל וכדור סורבה קוקוס, בזילוף שוקולד חם ואגוזי לוז. זה טעים כמו שזה מרגיש, והתוצאה היא למעשה מעין שני מקרונים ענקיים, מושלמים, מתוקים אבל לא מהסוג שייסמר לכם את השערות. כל כך נעימים בפה שקשה לתאר. 12 שקל על קוקילידה בפיצוצייה? עדיף 41 על שתי קוקילידות של שף. אם כבר שחיתות, אז על כל הקופה. ואתן, מסעדות איטלקיות ושאר חלביות: אוי לבושה. עם כל היכולת שלכם להשתמש בחמאה ושמנת, דווקא מנת קינוח פרווה ממסעדה בשרית עושה מכן, ובכן, קציצות.

***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...