ככה זה כשאוהבים יפנים
מבקרי הפרסומות יצאו לחקור כמה באמת שווים המיליונים שנשפכו על הקמפיינים החדשים של סלקום והלוטו וחזרו עם שורה של סימני שאלה. למשל: למה לעזאזל צריך לחפור מנהרה ממדבר יהודה ליפן? המסקנות בפנים
לפני שבוע השיקה החברה את תת-המותג החדש, i-mode, כשהיא משגרת לכל עבר ערימות דולרים: יותר מחצי מיליון ירוקים על הפקת הפרסומת, ועוד 17 מיליון שקל שיתפזרו על שישה שבועות של פעילות שיווקית.
מבקרי הפרסומות נשלחו למשימה וצפו 41 פעם (לפחות) בעדר של יפניות מצחקקות עולות לארץ ישראל. לצד פרגון ענק לאנשי ההפקה והסטיילינג, הם שבו עם שורה של תהיות. זה הולך ככה (מרגישים צורך לצפות, תלחצו על play):
1. למה לעזאזל לחפור מנהרה ממדבר יהודה ליפן?
2. כדי לחנוך את המנהרה משליך למעמקיה מסוק (ישראלי מתוצרת ארה"ב, כנראה) פצצה (ישראלית, מתוצרת ארה"ב, כנראה). פצצה?! יפנים?! לא למדנו משהו?
3. רגע אחרי הפיצוץ בוקעים מהמנהרה קולות חשודים; "מה זה?", ממלמלים הקודחים בשעה שעדר של בתולות מלוכסנות מגיח אל אדמת הקודש. עכשיו ברצינות, מה חשבתם שייצא ממנהרה ליפן? שבט של סודנים חמושים בתופי בונגוס?
4. אחרי השימוש בשירים של קלפטר (האהבה שלו), שלמה ארצי (פתאום כשלא...), גזוז (רוני) וארקדי (מי אוהב...) לא נראה לכם קצת תמוה להפיל עלינו צביקה פיקה בביצוע יפני עממי למרי-לו? כמו שאומרים, מה קשור?
5. לאן נעלמה הסיסמה "ככה זה כשאוהבים" (כן, שמנו לב שהצלחתם לתחוב אותה לפריים הסוגר של הסרטון)? לוסט אין טרנלייזשן? כנראה שככה זה כשאוהבים יפנים.
6. כבר שנים שהמכונה הפרסומית מפמפמת לציבור שוב ושוב: סלקום = ישראלי. זה ברור, זה נעים, וזה הרבה מאוד פעמים גם יצירתי. ההחלטה
מרחק יריקה מפרסומות ראש השנה, החליטו הפרסומאים באדלר-חומסקי לשסות בנו את הפרסומת החדשה של הלוטו. לא תאמינו, אבל עוד לפני העלייה לשידור הסתערו אנשי יחסי הציבור על העיתונאים בעוצמה של בולדוזר מגוש קטיף. מה הם לא הבטיחו: סלבריטאי פרסומות, שיגועים, טאץ' נוסטלגי ועוד ועוד.
אחרי שחרכה את מסכינו ומוחנו, יצאנו לחקור האם ההשקעה הוכיחה את עצמה. בגדול, אחת מאיתנו חזרה עם אולקוס, והשני עם חיוך. לצערם של אנשי הלוטו, היא כתבה את הביקורת. הנה חמש הערות, המוקדשות באהבה לאלו שעסקו במלאכה:
לצפייה בפרסומת לחץ כאן
1. קצת מצחיק, אבל אחרי שראובן אדלר, המלכה האם הנוכחית של הפרסום הישראלי (לפחות בעיני אחד, א.שרון), אוסף את כל אייקוני הפרסומות מהשנים האחרונות "לאמא של הפרסומות", נשאר בפה בעיקר טעם מתקתק של כלום.
2. השיר שנבחר להוביל את קמפיין המיליונים. האם רק לנו נשמע אירוני שבממלכת הקפיטליזם שולט שיר שנקשר יותר לחבילות חציר ולשרהל'ה שרון מאשר ל-50 מיליון או אניטה פללי והפוחלץ שלה? ניחא. ניפגש בגורן.
3. אם כבר אייקוני פרסומות, איפה אלו המיתולוגיים באמת? איפה דליק ודגי אילת? איפה זאב רווח והמיאו חתולה? איפה ילד הבמבה? ואיפה לעזאזל אלי ("אתה נראה נהדר") אוחנה? לפרסומאים היתה סוף סוף הזדמנות להביא אותה ביציאה מפילה, עם הבלחות אמיתיות לתת המודע הקולקטיבי של כולנו. במקום זה, קיבלנו שאריות מחוממות מהקמפיינים האחרונים.
4. זה המקום לתת ברספקט לכושי (לא בא לנו להיות תקינים פוליטית) של "נסקפה רד מאג"? הוא - שנותן אותה בסלסול של ניסים גרמה פוגש צבוע - היחיד שגורם לנו לא להעביר ערוץ בשלט, ולזמזם את השיר כמו שני פליטי גבעטרון.
5. אם מסתכלים על הפרסומת כאבן בוחן למצב הפרסום הישראלי, די מבאס לגלות שלמרות הטאלנטים (וד"ש לאלי האנה), וכמות הג'ובות הנכבדת ששפכו על ההפקה - אנחנו בברוך. למעשה, מדובר באנלוגיה מדויקת לתחום: הרבה כסף, ים של שופוני, ואוקיאנוס של ריקנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
