אוכלים סרטים כבר שנה שלמה
גם עלינו לא פסח הנוהג המוזר - מבקרי הפרסומות הכי נשכניים מסכמים את השנה החולפת ומזכירים את הרגעים הכי מרגשים, תמוהים ומביכים על המסך שלכם
גילוי נאות: מדובר במשימה אכזרית למדי. פרסומות, טבען להיעלם מהתודעה הקולקטיבית 30 שניות אחרי שחצו את המסך. ובכל זאת, הנה לכם סקירה קטנה של הפרסומות שריצדו לרגע על המסך בזמן שרצתם לשירותים.
היא אולי הגיעה מהלב, אבל חדרה למוח כמו חיידק טורף. לא פלא. אחרי הכל מדובר במרשם בדוק להצלחה: קחו את הלהיט הכי חם ברדיו, חברו לו את התוכנית הכי חמה בטלוויזיה ועוד אחת שמתה להיות כזו, חזקו בכמה עשרות אלפי דולרים – וקבלו פרסומת אוורירית, מחויכת וקליטה
בעידן שבו כוכבים נולדים בתוך עשר תוכניות, הסרטון של סלקום ווליום היה 30 שניות של בידור טהור. מסוג הפרסומות הנדירות שיעצרו אתכם מלרוץ אל המקרר כדי לבדוק מה השתנה מאז המקבץ האחרון.
לחץ כאן.
רק הערה קטנה לסיום: רגע לפני שאנחנו מכתירים אותה לפרסומת הממכרת של השנה, כדאי להזכיר את המוצר שלמענו הופקה: כרטיסים ל"גמר הגדול" של כוכב-נולד. קצת למות מהמוצר, אבל מה לא עושים בשביל לראות את הפרסומת הזאת שוב?
(סלקום ווליום, מקאן אריקסון)
אנחנו אנשים פשוטים. באמת. רק תנו לנו איזה הברקה קטנה על הדרך (ע"ע הפרסומת הממכרת של השנה) ונרגיש בומבה. אלא מה, שתמיד יש מישהו שמשתדל לאתגר את מיצי הקיבה שלנו.
והשנה, כמעט ללא עוררין, היתה זאת הפרסומת לאקטיביה. ולא מעניין אותנו מה הנכסים הבריאותיים של העיסה הלבנבנה הזו, לנו היא עושה לא נעים בבטן. למי שלא זוכר את הפיאסקו, נאמר רק שמדובר באם ובת עמלניות, המצויות במטבח ביתן.
אנחנו לא ממש זוכרים מי אומרת למי (הטראומה, יו נואו) אבל בשלב מסוים זכור לנו כי הכוניפה הקשישה יותר (די מבלבל ולא אמין כששתי אלו נראות באותו גיל) פולטת משפט בסגנון: "אני מרגישה נפוחה", תוך כדי שהיא אוחזת את בטנה, והשנייה מודיעה לה באמינות שהיא ניסתה אקטיביה "והתחושה השתפרה פלאים".
עכשיו, איך נאמר זאת? אותנו זה שכנע. התסריט המגוחך, האסטרטגיה המשונה (זה יותר נראה כאילו הפלנר בדיוק נסע לסיני) שלא נדבר על שיא השיאים: פרסומת ישראלית שנראית מדובבת - לא גורמים לאדם הפשוט בבית להנעה לפעולה, שלא לדבר על איזה היא סימפטיה למותג.
הנה, תראו למשל את שלמור אבנון עמיחי, משרד הפרסום של שטראוס בימים רגילים, שסירבו לשים את שמם על המוצר. ואנחנו אומרים, מה שטוב לגדעון, טוב גם לנו. חלאס.
(אקטיביה, לשטראוס. שלמור-אבנון-עמיחי)
התקף חרדה, סמי הזיה, ורטיגו, מחסור בחמצן – אין כמעט תופעה רפואית או חומר כימי שלא העלנו כגורם ששיבש את דעתם של פרסומאי GPS (סוג של סניף של אדלר-חומסקי-ורשבסקי) בעת שרקחו את הקמפיין לדיוטי פרי החדש. אותו קומפלקס היי-טקי שהיה אמור להיות אור לגויים, אבל הפגין היקפי מכירות חלשים במיוחד.
מילא התסריט המופרך (גבר מייבב בלב הרחוב כי אשתו לא קנתה לו פריט כלשהו), הליהוק התמוה (פליטי גבעטרון למוצר חדשני שזועק חו"ל) וההפקה החובבנית. במשרד הפרסום שכחו את הפריט הכי חשוב: מסר שיבאר לצופה הקטן את הסיסמה "כדאי לחכות לדיוטי פרי". תשובה בנוסח "מחירים נמוכים" היתה עשויה למזער את הנזק.
אבל יש סוף אופטימי. אחרי כשבוע של שידורים מישהו ברשות שדות התעופה התעורר והטיס את הפרסומת מהמסך. מצד שני, יכול להיות שפשוט נגמר להם התקציב (אתם יודעים, המכירות בדיוטי פרי החדש לא משהו).
(דיוטי פרי, GPS)
כאן, ברוב קולות נבחרו 30 שניות ספציפיות מאוד (מבלי להתחשב בדעת המיעוט הנשית): בודבקה. או בשמה המקורי, הפרסומת לפניקס, באדיבות מק'אן אריקסון. (כן, לא ברור. שוב אנחנו מפרגנים להם. אבל מגיע להם שאפו).
כבר הרבה זמן לא נראה כאן קשר סימביוטי ואמין כל כך בין המוצר לבין השפה הפרסומית שבה הוא מדבר ועולם התוכן שהוא מציג.
רוצה לומר, חייל, מה יש לו בחייו? איזה סמל מניאק עם דיבור נגוע שנחשב לחצי אלוהים. אז מה יותר מתאים מאשר להפוך אותו לאוטוריטה פרסומית?
בנוסף, הנימוק לקניית המוצר מבריק בהגיון הפנימי שלו: שכן, מה יותר מתקבל על הדעת מכך שכשהילד שלך בצבא ולא באוטו לא תשלם עליו ביטוח? איך לא אמרו את זה קודם? הקיצור, היופי נמצא בפשטות. ועכשיו, רדו ל-20 שכיבות שמיכה (כן, גם האפיל המאצ'ואיסטי שבה את ליבנו. מה לעשות, גם אנחנו פעם היינו חפ"שים).
(הפניקס הצעיר, מק'אן אריקסון)
האמת, פרסומות מביכות לא חסרו לנו גם השנה. ובכל זאת, אחרי 30 שניות של לבטים יש לנו זוכה בפער ניכר. קבלו את המלכה האם של עולם הפרסום הישראלי. את האישה שתמכור ביטוח פנסיה למחבל מתאבד שלחץ על מתג ההפעלה. את החותנת של מאיה ישעיהו.
ומדוע אנו מלבינים את פניה של אשת שיווק מוצלחת זו ברבים. הרי ידוע לכל בר-דעת שמדובר בסיפור הצלחה שמרעיד את הקופות הרושמות ברחבי ארץ הקודש. עוגיות, גלידה, תרסיסי טיגון. תנו לגימל, והכל נמכר בגדול.
אולי כי אנחנו סתם מקנאים. אולי כי נבצר מפרסומאים קטנים שכמותנו לפצח את סוד הקסם הגימל יפיתי. אולי בגלל החיוך המתקתק הכי חמוץ על המסך. ואולי פשוט כי בכל פעם שיפית וכלתה החיננית עולות על המסך אנחנו לוקים באי-נוחות שגורמת לנו רצון עז להיעלם בתוך הספה. מבוכה, קוראים לזה.
(ג.יפית בכל פרסומת שתרצו)
טוב, נו. יש כל כך הרבה שניות צפיה שנכנסות לקטגוריה הזו, שאין מילים, אז נקצר.
מסלקום איימוד (אוי, מק'אן. יפנים? במותג הכי ישראליאנה, ועוד השרלילות משינג'וקו?) יב"ז ויודה בסרטון פוקס האחרון (ותודה לזרמון גולדמן על תאונת הדרכים, המסיבה ההזויה ושלל האנומליות המזוויעות. להבא, פשוט תראו אותם עושים סקס עם גוויות)
או אינטרנט זהב (קודם עדי אשכנזי ואחר כך ליאור שליין, בבדיחות קרש, שהקשר ביניהם למותג או למבצע שניסו למכור הזוי לפחות כתלתולת העליזה שעל ראשם) והטרנד המתפשט של סלבריטאיות דרג ב' בפרסומות לחומרי שיער (שרון חזיז, סיגל שחמון, אפרת רייטן, וזה רק השנה. ממש מנאז' א-טרואה מהגיהינום).
בקיצור, היתה שנה לא קלה. מצד שני, אפשר להתנחם בזאת שאם הכל היה מבריק, לנו לא היתה עבודה. וגם זה משהו, לא?
נא להמתין לטעינת התגובות
