מלחמות הסויה
בעקבות דוח מקיף שפרסם ארגון גרינפיס אודות השמדה שיטתית של יערות גשם בברזיל לטובת גידול סויה, הכריזו מספר חברות כי בשנתיים הקרובות לא תרכושנה סויה שגדל באופן לא חוקי באמזונס. רז גודלניק על חשיבותה של פעולת שרשרת ירוקה
הדוח המקיף של גרינפיס העלה לסדר היום את העלויות הסביבתיות והחברתיות של גידול סויה ביערות האמזונס בברזיל. התברר כי שילוב של רפיסות באכיפת החוק על ידי ממשלת ברזיל, חמדנות ורצון של חברות להגדיל את רווחיהן בכל מחיר וחוסר מודעות צרכנית, הפכו את פולי הסויה לגורם מהותי בהרס יערות האמזונס וקהילות שחיות בו. גרינפיס השכילה להפעיל את התקשורת ואת ציבור הצרכנים באירופה ואפשר לומר שהיא ניצחה בנקודות בסיבוב הראשון של מלחמות הסויה, אבל עדיין לא ברור מי יינצח כאן במערכה כולה.
הדוח העלה נתונים מדהימים למי שלא מכיר מקרוב את הנעשה ביערות האמזונס. הוא עקב במשך שנים אחר הנעשה באזור ומצא כי גידולי הסויה הם הסיבה העיקרית כיום לכריתת עצים ובירוא שטחים ביערות האמזונס. עיקר הפעילות מתרחשת במדינות מאטו גרוסו ופארה בברזיל, שם משתלטים איכרים באופן לא חוקי על אדמות ציבוריות באמזונס, כורתים את העצים ומנקים את השטח תוך שימוש בכח עבודה זול (כשלעיתים מדובר ממש בעבדים). בשנה הראשונה הם שותלים בדרך כלל אורז בכדי להכין את הקרקע ולאחר מכן הם שותלים את הסויה.
לפעמים, נוצר שיתוף פעולה גם עם העבריינים שהורסים את היערות לשם מכירת העצים שהם כורתים באופן לא חוקי, ואחר כך גם עושים שימוש בקרקע לצרכי מרעה. אחרי שהם גומרים לנצל אזור מסוים ופונים לחפש אזור חדש לעבור אליו באמזונס, הם מוכרים את הקרקע למגדלי הסויה. אלה מנצלים בדרך כלל את הקרקע באופן אינטנסיבי ובתוך פרק זמן קצר (לעיתים כבר אחרי שלוש שנים), יער מדהים בעושרו ובפוריותו הופך לשממה, ללא אפשרות לשיקום ולהחזרת המצב לקדמותו.
הנתונים מעידים על חומרת הבעיה: בשנים 2003-2004 נהרסו 27,200 ק"מ מרובע של יערות גשם באמזונס, מהם 75% באופן לא חוקי (שריפת העצים היא בין הסיבות העיקריות לכך שברזיל קפצה ב-2004 למקום הרביעי בעולם בפליטת גזי חממה). במקביל, בשנים 2004-2005 שתלו סויה ב-12,000 ק"מ מרובע באזור האמזונס.
מי שעומד מאחורי שתילת הסויה המסיבית והלא חוקית, לדברי גרינפיס, הן מספר ענקיות מסחר חקלאי אמריקאיות. בראש החבורה עומדת חברת Cargill, החברה הפרטית הגדולה בעולם, ומאחוריה מזדנבות החברות ADM ו-Bunge
החברות הללו נתנו לאיכרים עזרה במימון קניית זרעים וחומרי הדברה וגם סייעו בכל הקשור לאחסון היבולים ושינועם ליעדם. Cargill גם היוותה תחליף לבנק לאיכרים שהשתלטו באופן לא חוקי על אדמה ובשל כך נדחו בקשותיהם לקבל הלוואות מהבנקים. החברה אף הקימה מתקן גדול בעיר Santarem, כולל סילואים ונמל ליצוא הסחורה, שחוקיותו עומדת בספק ומתבררת כרגע בבית המשפט העליון הברזילאי. פעילי סביבה מקומיים דיווחו כי מאז הקמת הנמל, גדל קצב כריתת העצים באזור בלמעלה מ-500%.
כ-80% מהסויה שגדלה באזור האמזונס מעובדת ומשמשת כמזון לבעלי חיים (בעיקר עופות). השוק העיקרי אליו מגיעה כמעט כל הסויה מהאזור הוא אירופה. הדוח של גרינפיס משרטט את הדרך שעוברים פולי הסויה מהשדות בקרחות היער הענקיות, באמצעות Cargill ודומותיה, עד לרשתות המזון המהיר והסופרמרקטים באירופה. אלו רוכשים עופות מברזיל, או ממפעלי עופות באירופה, אשר מאכילים את העופות בסויה מיערות האמזונס. העופות הללו מגיעים בסופו של דבר לצלחת של הצרכנים האירופאים (אוכלי הבשר מביניהם), בין אם באמצעות רשתות מזון מהיר כמקדונלד'ס ו-KFC ובין אם כבשר קפוא או טרי, שנמכר ברשתות הסופרמרקטים הגדולות (גם בנפרד וגם כחלק מארוחות מוכנות).
מדוע Cargill והחברות האחרות
מבחינת ברזיל, סויה הינו הגידול הרווחי ביותר במדינה ועל כן עולה החשד שזהות האינטרסים הכלכלית הזו בין חברות כ-Cargill ובין הכלכלה הברזילאית היא גם זו שגורמת לברזילאים לא לאכוף חקיקה סביבתית, כמו החוק שמחייב לדוגמא כל איכר שרוכש קרקע באיזור האמזונס להשאיר 80% מהשטח מיוער ולעבד רק 20%. הצרכים הכלכליים של ברזיל כנראה גם עומדים בבסיס חופש הפעולה הנרחב (נרחב מדי כנראה) שניתן ל-Cargill ולחברות האחרות שסוחרות בסויה.
מלבד הגזר בדמות רווחיות גבוהה יותר, לא היה מקל בדמות חרם צרכנים אפשרי שיאיים על האופרציה באמזונס. חוסר מודעות צרכנית בקרב מרבית הקונים, ביחד עם חוסר הידע ו/או חוסר האיכפתיות של שאר השחקנים בשרשרת המזון לגבי מקורות הסויה, יצרו אקלים נוח שאיפשר ל-Cargill ולחברות הסחר האחרות להמשיך ולפעול שם ללא חשש, עד שהגיע הדוח של גרינפיס.
להבדיל מדוחות רבים אחרים, הדוח הזה זכה להד תקשורתי ולאוזן קשבת. פרסומים בעיתונות שציטטו את הדוח העלו את הנושא על סדר היום וגרמו לצרכנים אירופאים רבים להבין שבשר העוף אותו הם קונים בסופרמקרט או ברשתות המזון המהיר הינו תוצר של פגיעה חמורה בסביבה. נוצר לחץ ציבורי שגרם לרשתות סופרמרקטים גדולות, יצרני מזון ורשתות מזון מהיר לצאת בהכרזות שהם לא ימשיכו לרכוש עופות מחברות שמשתמשות בסויה שגדלה באופן לא חוקי באזור האמזונס, לאור הנזק הרב שנגרם ליערות.
לדוגמא, מקדונלד'ס אירופה (שגם היא סומנה על ידי גרינפיס כאחת הצרכניות המרכזיות של עופות שניזונו מסויה תוצרת האמזונס), שלאור קמפיינים צרכניים בשנים קודמות, שינתה את מדיניותה והפסיקה לקנות בשר בקר ממגדלים שהרסו שטחים ביערות האמזונס לשם גידול הבקר, יצאה בהודעה שהיא תפעל באופן דומה גם לגבי תשומות הסויה בבשר העוף שהיא רוכשת.
האיומים עשו את שלהם וב-24 ביולי הסכימו חמש החברות העיקריות שסוחרות בסויה תוצרת ברזיל (שלוש החברות האמריקאיות, Amaggi הברזילאית ו-Dreyfus הצרפתית) שלא לקנות סויה משטחי יערות הגשם שבוראו החל מעכשיו. בנוסף, החברות מתחייבות לא לקנות סויה משטחים שמעובדים על ידי עבדים. במקומות שכבר כיסחו את העצים, החברות הודיעו שהן ייכנסו למשא ומתן עם החקלאים בכדי שהללו יתחילו לפעול לפי החוק הברזילאי, בכל הקשור לשמירה על 80% משטחם כשטח מיוער.
במקביל, החברות גם יבדקו שהחקלאים אכן מחזיקים כחוק בשטח שהם מעבדים. ההסכמות הן כאמור לתקופה של שנתיים ואחר כך, מן הסתם הן יעלו מחדש לדיון בעזרת תזכורות אדיבות יותר או פחות של גרינפיס.
הסיפור של גידול הסויה הלא חוקי באמזונס והשינויים שעומדים לקרות לאור הדוח של גרינפיס ופרסומו בתקשורת הוא דוגמא לפעולת שרשרת ירוקה: פעילות אפקטיבית של ארגון ירוק יוצרת מודעות צרכנית למקורות ולתהליכי ייצור של מוצר צריכה. נוצר לחץ ציבורי שגורם לחברות שמעורבות בעניין לחשוש שהן ייפגעו כלכלית כתוצאה מנתינת יד לפעולות שתורמות להרס הסביבה או לפגיעה בחברה. החשש הזה מביא לשינוי ותיקון המצב הקיים.
תגובת השרשרת הזו אינה ייחודית רק למקרה הזה או לענף מסוים - ניתן למצוא אותה בענפי כלכלה רבים שבהם מעורבת פעילות צרכנית ערה. הדוגמא שלפנינו מוכיחה לדעתי כי החוליה החשובה בשרשרת הזו היא פעילותו של הארגון הירוק.
הציבור האירופאי הוא ציבור בעל מודעות סביבתית וחברתית גבוהה באופן יחסי ואני מניח שהסיבה שלא נעשה כלום בעבר בנושא הסויה שמגיע מהאמזונס, היא שמרבית הצרכנים לא ידעו על מקורות הסויה בו מאכילים את העוף שהם קונים בסופרמרקט. רק פעילותו הנמרצת והממוקדת של גרינפיס, שנסמכה על מחקר שערך הארגון במשך מספר שנים, הניעה את הציבור לפעולה ויצרה את התחושה המאיימת שיש כאן פוטנציאל לחרם צרכני.
לכן, כל עוד יש חברות כמו Cargill, שמבחינתן אין בעיה להרוס יערות ולנצל העסקה של עבדים לשם הגדלת הרווחיות של החברה, נדרשים ארגונים ירוקים חזקים כדוגמת גרינפיס, על מנת להוות משקל נגד ולתת את התמיכה הדרושה לסביבת עסקים וכלכלה שפועלת באופן ידידותי לסביבה ולחברה. עם זאת, חשוב לזכור שההסכם שנחתם לשנתיים הינו מוגבל בזמן ומוגבל באפקטיביות שלו.
מרכיב מהותי שנדרש בכדי שיתרחש שינוי של ממש הוא מעורבות מוגברת של ממשלת ברזיל בשמירה על היערות באיזור האמזונס, שהם אחד המשאבים היקרים ביותר שלה. אכיפה נוקשה יותר של החוקים הקשורים לשמירה על היערות תגדיל את הסיכוי ש-Cargill לא תנסה לחפש שווקים חדשים עם פחות מודעות סביבתית עבור הסויה שהיא משווקת, אלא תחפש דרכים קצת פחות הרסניות להגדיל את רווחיותה.
רז גודלניק הוא כלכלן, בעל תואר שני במנהל עסקים, יועץ לשעבר לשר הפנים ועוסק בפיתוח עסקי של עסקים ירוקים בהווה. כתבות קודמות של רז גודלניק:
וול-מארט - הדור הבא: רשת וול מארט הכריזה על צעדים ירוקים שישפיעו על ענף הקמעונאות בארה"ב ובעולם. רז גודלניק סבור שעל החברה לבצע גם שינויים סוציאליים
חופשה בניו יורק: רז גודלניק מציע רעיונות שיהפכו את הביקור למהנה יותר וידידותי לסביבה
העולם כסופרמרקט: למיליארדי המשאיות, רכבות, מטוסי מטען ואוניות סוחר יש השפעה אלימה במיוחד על הסביבה. לרז גודלניק יש כמה תובנות, ורעיונות
מחירו של קילו בננות: רשתות השיווק זוכות ברוב הרווח של מוצרי "סחר הוגן". האם יש תועלת ממשית במנגנון הזה? רז גודלניק סבור כי חשוב לטפח אותו כאלטרנטיבה לגיטימית
הלקוח צודק, וירוק: האם ניתן לשווק מוצרים ירוקים באותו האופן בו משווקים סבון או פוליטיקאים? רז גודלניק מסביר שלא ומביא דוגמאות
כתבות נוספות >>>
נא להמתין לטעינת התגובות
