שנת הקוף
אחרי שהיה נהג סמיטריילר באמריקה, שחקן כדוריד כושל וכתב רכב הנוסע בסקודה ירוקה, אף אחד לא חשב שדווקא רון קופמן יהפוך לכוכב טלוויזיה. אבל קופמן (ובכינוי המקובל עליו, "הקוף" ), על קולו הרועם וכל 104 קילוגרמיו, פרץ בסערה לתודעה בתוכנית הספורט "יציע העיתונות", כשהוא חמוש באינספור גידופים, עלבונות ותובנות. לא תתחמקו מהם גם כאן
מובן שלשאלה תצורף גם תמונת סטודיו שלו בצבעי פסטל רכים. תשובה אחת תהיה - נהג משאית, והשנייה - עיתונאי ספורט מצחיק ומבריק, שמטלטל בשנתיים האחרונות את הברנז'ה ואת עולם הספורט ב"יציע העיתונות" של ערוץ הספורט.
מאה אחוז מהם יענו שמדובר בנהג סמי ששוכב כבר 30 שנה על הכביש, ובאמתחתו ארבע שלילות ו-114 הרשעות וביקורים בבית משפט לתעבורה ברחוב שוקן. הם יטעו כמובן, אבל השאלה די מכשילה. קופמן היה נהג סמיטריילר ועוד באוטוסטרדות של אמריקה.
ב-1986, והוא בן 25, הגיע עם אשתו האמריקנית שרה לניו יורק. ארבע שנים קודם לכן התקבל לעבודה בעיתון "הארץ" וכבר קיבל קביעות, אבל שבעה חודשים בלבנון - שם סופח ליחידת סיור של חטיבה 244 שעסקה במעצר חשודים שעסקו בפח"ע - פירקו לו את המוח.
האסימון ירד לו כשיצא לחופשה ונסע 150 ק"מ דרומה, לתל אביב, כדי לראות הופעה של בוב גלדוף והבומטאון רטס. "ישבתי וקלטתי שאני נמצא באמצע. בדיוק בין הנוצרים למוסלמים שיורים אחד על השני. התחלתי להשתגע, נהייתי זומבי".
הגאולה באה מהמסך הגדול. "השיירה", הסרט שבו מככבים כריס כריסטופרסון ואלי מקגרו, היה לאירוע מכונן בחייו. קופמן ראה את נהג המשאית כריסטופרסון והתחיל לקבל עוויתות. הוא רצה להיות כמוהו. היינו משלמים הרבה כדי לראות את זה.
אמצע שנות ה-80 וקופמן דוהר על טריילר בצפון אמריקה ובמקסיקו. הוא הוביל נייר, הרוויח 90 סנט למייל, אבל קיבל את האוניברסיטה של חייו בכל מה שקשור לחשיפה ולהבנה של ספורט אמריקני: "ראיתי ספורט ברמות הגבוהות ביותר. בייסבול, הוקי קרח, מכללות. הייתי מגיע לעיירה של 1,214 תושבים-כל היישוב היה בבייסבול".
הוא ישן במשאית, אבל גם במוטלים ומלונות דרכים. היה נכנס, מקבל בדלפק מגבת, סבון ומטבע לשלושה ערוצי פורנו. בבוקר היה קם וגומע עוד 800-700 מייל ביום. חבל ששלמה שרף לא הכיר אותו אז, הוא היה מת מצחוק.
כשחזר לניו יורק למד "ניהול טרמינלי של 250 דלתות", זאת אומרת, משאיות. הוא עבד בניהול מחסנים ובשינוע משאיות, אבל כשבתו הבכורה נולדה בימי מלחמת המפרץ, החליט הזוג קופמן לשוב ארצה, וזה אחרי שהספיק להתמקצע במנהל ספורטיבי במכללת אדלפיי. או אז חזר לשרוד כאן.
קופמן, או "הקוף", כפי שהוא מכונה בחיבה כבר שנים בין מקורביו, חשב פעם להיות ספורטאי, אף שהיום הוא נושא 104 קילו רזים ואתלטיים למשעי.
אתה ספורטאי מתוסכל?
"מתוסכל מאוד. לא עברתי ליגה ב' בכדורגל. בגיל 20 שיחקתי בהפועל קריית שלום עם פיני שרון, האוהד של מכבי תל אביב. הייתי שוער פח, בלי כישרון. כבד, אטי והססן. בכדוריד שיחקתי בליגה שנייה. הפועל רמת גן, מכבי צפון, קנטרי קלאב. תמיד הייתי שוער שני-שלישי. מאוד תחרותי, אבל לא פוגע".
כשהקוף הבין שהוא לא יביא מדליה אולימפית, הוא הגיח לבית הספר למאמנים מתוך כוונה להצליח באימון. הוא למד אימון ספורט כללי ואימון כדוריד, עבד עם נוער בכדוריד, אבל התייאש: "אין פידבק של המערכת. הכל פה זה כלום. הדבר שהרס אותי וגרם לי להקיץ מהחלומות שלי זה שש השנים שלי בארצות הברית".
עד כמה אנחנו מפגרים?
"אנחנו בפיגור של 50 שנה מהליגות החצי מקצועניות, מתרבות הניהול. מהאן-בי-איי והבייסבול אנחנו בפיגור של 150 שנה, משהו כמו 1860. קח את יוון וטורקיה. אגן הים התיכון, הלבנט, אנחנו.
"אצלם זה שני אחוז מהתל"ג. ליוון, מדינה של עשרה מיליון תושבים, יש את כל התשתיות שאפשר והיא עשתה אליפויות עולם ואולימפיאדות. הכדוריד שם לפני האולימפיאדה באתונה היה כלום. אנחנו, הפחים, נתנו להם בראש. היום הם מספר שש בעולם. יש להם 114 אלף
"או טורקיה. גם להם יש בעיות ביטחון, כורדים וארמנים ומה לא. חצי מהטורקים לא יודעים קרוא וכתוב. טסט למכוניות הם התחילו לעשות ב-2001, אבל גם טורקיה, עם הצבא הכי גדול אולי בעולם, מחזיקה אחוז אחד מהתל"ג שלה על ספורט. היא גמרה אפילו לפני צרפת בסיכוי האירוח של האולימפיאדה. כדורגל אפשר לייבא וזה מה שאנחנו עושים. אצלם יש תשתיות שאנחנו בכלל לא מכירים. כדורעף, יד, משקולות, היאבקות".
מה יש לנו?
"לנו אין כלום. הכל מתחיל ונגמר בניהול, בגישה של מדינה לספורט שלה. יש לנו 26 שרים, שישה מהם שרים בלי תיק. עלות החזקה של כל שר זה שלושה מיליון שקל לשנה. ב-59 שנה לא היה כאן שר ספורט בפול טיים, וזה כשיש פה עכשיו ראש ממשלה שבנה את הקריירה שלו מהמלחמה בשחיתות עם יוסי שריד, אז בוועדת עציוני. אולמרט מזוהה עם בית"ר, מחובר לספורט אבל תראה איך הוא וכולם נראים. כי אופיר פינס, כדורידן לא רע בכלל, לא רואה במינסטריון ספורט קרש קפיצה למשרד ראש הממשלה. זה לא מכובד לו".
"הוא בא אחרי שהחזיק את משרד הפנים עם תקציב של שניים או 20 מיליארד שקל. אז מה, הוא יבוא למשרד של 48 מיליון שקל? אבל גם אחד כמו איתן כבל שהוא שר בלי תיק, בלתי מזיק, היה יכול לקחת את זה, לזעזע. שום דבר".
מה אתה חושב, שהפוליטיקאים יבנו לך פה מסורת של ספורט?
"ברור שלא, אבל אני מסתכל על ארצות הברית. באתי למדינה הכי אלימה בעולם ונכנסתי לאצטדיון של 110 אלף איש ואני לא שומע קללה אחת. הקהל נכנס תוך עשר דקות בלי להידחף, בחניונים יש סדר וכולם עומדים בתור לנקניקייה, כולל כל הפרחחים".
איך זה?
"פה תגיד לפרחח לעמוד בתור, הוא יכניס לך ציפורן לאוזן. הכל מתחיל בתרבות. בארץ יש תרבות של גיוס. תמיד ידענו שצריך ללכת לצבא. זה היה הערך המקודש. הייתי רוצה שיקדשו את הספורט עם כל המגבלות הקיימות. שהחברה כאן תכיר בספורטאים ובמצוינות שלהם, כפי שהיא מכירה במוזיקאים ובמדענים".
"תשאל את המדענים וחתני פרס נובל בכלכלה שצופים לנו חורבן כי המדינה לא משקיעה מספיק בחינוך למצוינות. הם צודקים. המדינה לא מפתחת מדע, מוזיקה ותרבות. כל המצוינים, כולל זוכי נובל, הם תוצר של הכישרון המולד שלהם. כשבאתי לארצות הברית קיבלתי הלם. האוריינטל, כל אלה מדרום מזרח אסיה, עושים לנו מט סנדלרים במדע ובפיתוח. הג'ניוס היהודי הוא פלאברה גדולה. הוא בולט רק במסר. פה ושם יש כאלה שבולטים".
קוף , תירגע. יש 15 מיליון יהודים, ויחסית למספרם בעולם, היהודים זכו בהכי הרבה פרסי נובל.
"כן, אבל זה לא בגלל שהחברה בישראל פיתחה אותם. הם גאונים במידה בלתי רגילה למרות המדינה ולא בגללה. ש"י עגנון, פרס ורבין, המדענים. שמעון פרס מביא את הכישרון שלו בגלל שהוא זן נדיר, לא בגלל הישראליות שלו".
יש אולי פריצה בהיי-טק, אבל אנחנו חברה שמקדשת את ערך הכיבוש והמלחמה. לוקחים פה עדר של סמרטוטים חריגים בארצות הברית, שבאים לכאן כמתנחלים, ונותנים להם הקלות במאות מיליארדים בשטחים. הם מפרי חוק מדופלמים. בחייאת, אין פה כבוד לכלום".
עשית כברת דרך יפה על הסקאלה הפוליטית.
"כילד מטומטם הצבעתי לשלומציון ב-1977, כשהיו שם אריק שרון ועמוס קינן. ב-1984 הפסקתי להצביע. לא במוניציפלי ולא בארצי. הייתי בן 25. ארבע שנים כעיתונאי הספיקו לי אז להבין שמדובר בעלוקות. כל הליכוד הזה והעבודה. אני רק שומע 'מרכז מפלגה' בא לי להקיא. השיר של אריק איינשטיין 'פוליטיקה זונה' זה ההמנון שלי. זה רק כתוב עדין מדי".
קוף , אתה קורע פה את כולם, וב"יציע" אתה מסתובב על הכיסא ויורה לכל הכיוונים, מפטר ומגרש, כמו ששלמה שרף טוען. אז בוא רד ממגדל השן שלך ותתחיל לעשות, לשנות.
"לשנות? אני לא יודע אם אני מסוגל. אני משוכנע שיש מאות אלפים, אולי מיליונים, שיכולים לשנות יותר ממני. מעולם לא ניהלתי כלום, אבל יש לי רעיונות. קח את צביקה שרף. הוא מוכשר פי 500, אולי פי 5,000 ממני לשנות דברים. יש לו חשיבה מקורית, אבל לעולם לא ייקחו אותו. הוא נוגד את המחשבה של המערכת החולה פה".
הוא כבר שנים ארוכות בעיתונות. היה כתב פלילי, כתב מוניציפלי וכתב רכב ב"הארץ". בגלל נסיעה למפעל פיאט בטורינו, החמיץ את משחק אובדן האליפות של מכבי תל אביב בגליל. כתיבה על רכב לא מנעה ממנו להחזיק בבית חוויות מפוקפקות כמו טלבוט הורייזן או סקודה בצבע ירוק.
הוא סיקר אולימפיאדות, הגיע לתחרויות הקליעה וירד לחייהם של הקלעים ("ענף מזעזע, חוץ מזה שלקלע ישראלי יש תמיד פעימה אקסטרה בדופק, ואז הנשק זז לו"). קופמן חושב שתחום הקליעה צריך להיות חוג, לא ענף, בדיוק כמו חדר הכושר שהוא משלם לבת שלו: "למה אני צריך לממן לספורטאים קליעה או שחייה צורנית? שאבא שלהם ישלם".
קופמן היה סגנו של אבי רצון במדור הספורט של "הארץ", וכשרצון עזב ב-2001, עורך העיתון חנוך מרמרי חשב שהם עסקת חבילה כוללת: "הבנתי את הראש של חנוך. הוא אמר לי שאני שייך לשלטון הקודם. המשכתי לכתוב שם פובליציסטיקה, אבל עזבתי בהדרגה, במשך ארבע שנים".
עם רצון הוא ניהל למעשה את המדור באגרסיה חיננית והיה דורש מכתביו מאמר של 1,200 מילים תוך דקות, אחרת יפשוט את עורם. הוא היה כמעט בכל ועד עובדים ונלחם כאריה. קופמן השאיר שם מעריצים לא מעטים.
יש לו קילומטרז' לא קטן בטלוויזיה, אבל ברור ש"יציע העיתונות" היא ההיי-לייט, כאילו נבנתה לממדיו. חברי הצוות שלה מפרקים כל מה שזז בעולם הספורט שלנו ומרכיבים אותו מחדש, או שמשאירים אותו ככה - למות בתעלה ליד הכביש.
קופמן וניב רסקין הם צוות קבוע, ואליהם מצטרפים בתורנות שלמה שרף, צביקה שרף ובאחרונה גם איל ברקוביץ. התוכנית, הרבה בזכותו של קופמן, יצרה עגה חדשה - ברוטאלית וחסרת רחמים לעתים, על אף שכל מי שידבר איתכם על הקוף, יסכים שמדובר בנשמה של נגן נבל, שכלואה בגוף של נהג סמיטריילר שדוהר על כביש עכו-צפת, ולעתים כשהוא מתגעגע, אז ביירות-דמשק.
אמנם התוכנית משודרת בשעה מאוחרת, אבל ל"יציע" יש קהל משמעותי ונאמן, כזה שרוצה לראות את הבשר שלו נוטף דם על הצלחת. זהו למעשה פורמט שנלקח מערוץ ESPN, והובא לארץ על ידי אנשי הערוץ אייל אופנהיים וירון טלפז, שבנו לה מודל ישראלי.
מה הסוד?
"זו תוכנית עם מסר. אנחנו כעיתונאים רוצים ליצור מודעות למה שקורה כאן. יש אנשים שיגידו 'מה הוא מזיין את המוח. יש פה מדינה רקובה עם עשרה אחוזי אבטלה ו-1.5 מיליון איש מתחת לקו העוני, אז הוא רוצה ספורט?'".
"אני לרגע לא מתעלם מהבעיות החברתיות. הן הרסו את המדינה והן יותר חשובות מהאיום הצבאי. הספורט והרצון להטיף למצוינות ספורטיבית לא יציל את המדינה, אבל לפחות ישפר את התחושה. תראה את קובה, באמצעות הספורט יש שם גאווה לאומית".
קובה היא המודל שלך? זו מדינה טוטליטרית. גם במזרח גרמניה הספורט שיפר את מצב הרוח.
"אני רוצה שיהיה ספורט, שנברח מהטינופת, מהפוליטיקאים ששולחים אותנו למות בלי מוכנות. 8,000 פיראטים עשו לנו בית ספר בקיץ בגבול והראו לנו עד כמה אנחנו כלום".
"היציע" כבר הפיל חללים לא מעטים בעולם הספורט, בעיקר העסקונה שקופמן, בעגתו, "מפשיט לה את העור בלי הרדמה". צעקות , העלבות, הפחדות, איומים בתביעות וגם הקנטות הדדיות של חברי הצוות בכוונה ושלא בכוונה.
השיא עד היום היה העימות המטורף בין קופמן לחבר הצוות צביקה שרף, מאמן נבחרת הכדורסל שהשתתפה באותם ימים במוקדמות אליפות אירופה וכשלה בגדול. צביקה, למרות העומס בנבחרת, המשיך להגיע לפאנל, וקופמן - ששחט את הנבחרת - זכה להתקפה ברוטאלית ממנו, לא מקובלת אפילו בסטנדרטים של "היציע".
נעלבת מצביקה? בכל זאת אתה מטפח אותו שנים ואומר שהוא צריך להיות שר הספורט, אחראי על המערכות כאן. פתאום הוא מכנה אותך "אפס", כמעט מכה אותך ואולי יותר מזה.
"צביקה היה במסע של הנבחרת והגיע לתוכנית אחרי שלא ישן שלושה ימים, ומיד אחריה טס שוב עם הנבחרת בשתיים בלילה. ההפסדים אכלו אותו ברמת מערכת העיכול. השגיאה האסטרטגית היתה שהוא השתתף בתוכנית במהלך המשחקים. היה צריך להביא אותו לשבע דקות כמרואיין, לא כפאנליסט, אבל צביקה לא אומר לא. הוא מגיע".
אתה מעריץ אותו.
"לא מעריץ אותו, אבל מאוד מעריך אותו. צביקה ואני כבר אמרנו הכל אחד לשני. רבנו בטיסות ארבע שעות עד שהקפטן היה יוצא כבר מהקוקפיט. אפי בירנבוים היה עומד בינינו ודוחף כל אחד לצד השני. מה שאתה רואה אצלו זה מה שאתה מקבל. לדעתי הוא פספוס. כמאמן הוא דורש מה שאי אפשר, אבל בצרפת, רוסיה ויוון הוא אלוהים".
בגדול, הליהוק שלך לערוץ הספורט נראה בהתחלה קצת מוזר.
"אתה מדבר באנדרסטייטמנט. אני לא אדם קל וגם אין לי לוק טלוויזיוני. הערוץ לקח הימור עצום ונתן לי גם גב משפטי. אני זוכר את השיחות הראשונות עם אייל אופנהיים, אבי בר ומיילן טנזר. היו להם המון חששות. תבין, בהמה כמוני יכול לפרום את המרקם העדין של הערוץ. זה ערוץ ידידותי לקהילה ופתאום מגיעה בהמה שמקללת ואומרת מה היא חושבת בלי פילטרים. ברור לי שבלעו שם הרבה אסיבאל".
לבנות שלך יש אזרחות אמריקנית בגלל גרושתך. אז מה, אם יהיה פה גרעין תברחו?
"אני לא סומך פה על כלום, אבל אין לי מקום אחר. זה לפחות הדרעק שלי. אני אזרח אמריקני, אבל אם ישאלו אותי אענה שגם שם נפלו התאומים. זו המנטליות הערבית שלי. הלו, גם אנחנו ערבים".
קופמן עבר השבוע דירה. הוא מחכה לטכנאי של בזק שיבוא ויתקין לו טלפון. מתחבר לבזק ומשלם מאה שקל כמעט דמי אחזקה. אתה חולה? "אתה מבין? הם הצליחו להתיש אפילו אותי. לא יודע למה אני עושה את זה, אבל שיבוא כבר הטכנאי".
נא להמתין לטעינת התגובות
