תקופת הסתגלות
הרבה דברים קרו לסיגל שחמון בחצי השנה האחרונה. היא נפרדה מבעלה באמצע ההיריון, ילדה את בנה השני, ובשבוע שעבר נחתה על כיסא מגישת תוכנית הבוקר של רשת. בראיון חושפני היא מדברת לראשונה על הזוגיות הטלוויזיונית עם אברי גלעד ("התוכנית הראשונה היתה איומה"), על ההחלטה לפרק משפחה ("הגענו לאין מוצא") ועל ניצחון הפחד ("אני אומרת לעצמי 'בואי נחיה את הסנאריו עד הסוף, מה יקרה?'")
עם קבלת הפנים הלא סימפטית הזו נאלצה סיגל שחמון להתמודד מהרגע הראשון, הרגע שבו התייצבה בשבוע שעבר להופעת הבכורה שלה על כיסא מגישת תוכנית הבוקר. היא וגלעד רפרפו בזמן אמת בהערות המרושעות שהלכו ונערמו באתר, קראו את התלונות ואת הקינות של הגולשים על עזיבתה של עינב גלילי. "התוכנית הראשונה היתה איומה מבחינתי", מודה שחמון, "הטוקבקים עשו קצת אאוץ'. ראיתי אותם בשידור, קשה להגיד שזה רומם את רוחי. ואז אמרתי 'יאללה, לא פותחת'. כשאני ארגיש
דווקא אברי קרא את הטוקבקים בשידור.
"הוא מכור לזה. אחרי כמה שנים טובות במקצוע אתה מפתח עור של פיל. אם אתה מרגיש טוב עם עצמך, שום דבר לא יכול לגעת בך. אבל כשאתה מרגיש לא הכי בטוח במקומך, זה יכול לגרום מעין רעידת אדמה, וזה קרה לי ביום ראשון. אבל זה בסדר, זה טבעי".
לא חזרת הביתה ואמרת "זה לא בשבילי"?
"לא כל כך מהר אני מפסידה במערכה".
מתוך הופעתה המאורגנת והמוקפדת של שחמון, בת 36, בורקות עיניה העצובות. צבען הבהיר בצירוף העובדה שהן מתמלאות תכופות ברסיסי דמעות, מעוררים את התחושה שהאיפוק המרשים שלה הוא רק כלי למים סוערים המבקשים לפרוץ החוצה. "אני לא בכיינית, אבל אני בוכה", היא מספרת. "אני חושבת שאני לא בוכה מספיק יחסית למצבי היום. אני בוכה לא רק מעצב, קל מאוד לרגש אותי. העיניים שלי נוצצות. אני מגיעה לאולפן, שומעת שיר יפה ואני בוכה. כשהבן שלי מסתכל לי בעיניים ואומר לי 'אני אוהב אותך', אני יכולה לייבב שעה מרוב אושר".
כששחמון מדברת על "מצבה" היא מתייחסת לעובדה שרק לפני חצי שנה -בחודש השביעי להריונה - נפרדו היא ובעלה עופר עמיר. המהלך גרם להרמת גבות רבות גם בסביבתה הקרובה. היום שחמון מגדלת כמעט לבד את שני ילדיה, אלדד בן שלוש ועידן בן חודשיים. "אם היו מספרים לי לפני שש שנים שאחרי איקס שנים של נישואים אני אהיה פרודה עם שני ילדים, רק מהמחשבה הייתי מתמוטטת. אבל אני חושבת שברגע שאתה עובר את הפחד, זה אחרת. לפעמים אני אומרת לעצמי 'ממה את מפחדת? בואי נחיה את הסנאריו עד הסוף, מה יקרה?' אנחנו בני אדם. עומדים, בוחנים, מסתכלים. אני באמת מאמינה בכל התחומים בחיי שבני אדם צריכים לחיות באושר. נקודה".
ולא היית מאושרת.
"אני חושבת שלא היינו מאושרים מספיק. רצינו".
אז עוד לא הגעת לשיא האושר שלך מבחינתך?
"אולי כן, ואני לא יודעת".
נפרדתם בזמן ההיריון, זה די לא שגרתי.
"כן. אנשים לא מצליחים להשתחרר מזה. פשוט הגענו לאין מוצא, ובשלב הזה זו היתה הבחירה הנכונה לשנינו. אנשים אמרו 'איזה טיימינג'. אבל איזה טיימינג טוב יש לפרידות? זה אף פעם לא טיימינג טוב".
אבל ברמה הטכנית, זו התקופה שהכי צריך מישהו לידך.
"האמת שאנחנו בקשר מאוד טוב, למזלנו. וזה חלק מהבריאות הנפשית של הפרידה הזו. אלה תהליכים שנבנו. זה לא שהוא עזב את הבית, ומיד זה היה 'בוא אחי נשתה קפה ונעשה קטעים'. אנחנו במצב מאוד בריא היום זה עם זה. טכנית לא הייתי צריכה עזרה כי היה לי רק ילד אחד אז. אחד הדברים שהכי עזרו לי, זה הספורט שלי על הים והמדיטציה. אלה היו שני כלים שהתחלתי איתם את היום והם עזרו לי, אני לא יכולה להסביר עד כמה. הייתי מאוד מאוד עם עצמי. חווה את הכאב, מסתכלת עליו בעיניים, מנסה בכל זאת להבין מה הטוב שיצא מכל זה".
לא היו כאלה שאמרו "זה ההורמונים, אחרי ההיריון תשתחררי"?
"ברור. אבל זה עוד לא תפס".
אז יש סיכוי שתחזרו?
"אני לא סוגרת שום דלת".
הוא היה איתך בלידה?
"בוודאי. זה הילד שלו. מה שהלך לי בחדר לידה היה על גבול הלא חוקי. היו שם משהו כמו 500 איש, אחיות שלי, חברות שלי, המיילדת. זה היה פשוט מדהים. היתה לי לידה, הלוואי על כל בנות ישראל".
וזוגיות לא חסרה לך?
מאוד. אני חיה על אהבה.
אין רגעי שבירה?
"ברור שיש. אתה בן אדם. המשפחה שלי וחברותיי מוחות את הדמעות שלי, אבל אתה שם, זו המציאות שלך. יש קושי אבל כשאתה נמצא במקום שפחדת ממנו, הוא כבר לא כזה נורא".
שחמון לא אוהבת את המילה "רוחנית", אבל היא די מאפיינת אותה. כמו בן זוגה להגשת "העולם הבוקר", גם היא למדה בעבר את תורתה של ימימה, קרוב לשש שנים. היום היא בעיקר מחוברת מאוד לעצמה, מבינה שכל מה שקורה הוא לטובה.
ההתקרבות האמיתית לדת נרשמה לפני כשלוש שנים, אחרי שאמה של שחמון לקתה במחלה קשה שהביאה למותה. "יכול להיות שזה היה גלגל הצלה לקושי הנפשי שעברנו כמשפחה או היאחזות בתקווה מטורפת, אבל שם היתה לי הקפיצה הכי. . . ' השם יתברך'", היא אומרת בחיוך. "אני מודה בבוקר כשאני מתעוררת. אני אומרת 'שמע ישראל' כשאני הולכת לישון. אני מודה כמעט כל הזמן על דברים שיש לי בחיים. לא מובן מאליו שאנחנו בריאים, שאנחנו חיים כמו שאנחנו חיים וזוכים לראות את הילדים שלנו. אחרי שחווים מוות קרוב במשפחה, נפקחות לך העיניים לדברים הכי קטנים שקורים בחיים שלנו. אני שמחה לראות את הילדים שלי ואת ההתפתחות שלהם ולהיות שם. זה אושר עילאי בשבילי. ילדיי, המשפחה שלי והחברות הקרובות שלי הם האנשים שנותנים לי כוח בטירוף".
ומן הסתם אמא שלך היתה חסרה לך במיוחד בתקופה הזו של הפרידה והלידה.
"ברור. למזלי, יש לי שתי אחיות שאין לי מילים להגיד איזה פרס הן, ואבא שלי שהוא איש שאני מעריצה. מאוהבת בו. אני לא מכירה הרבה אנשים כאלה. מובן שיש חוסר של אמא, אבל אם לא היו לי האחיות שלי ואבא שלי איפה הייתי. אמא שלי נפטרה בראש חודש, ובדיוק תשעה חודשים אחר כך נולד בני הבכור. אני זוכרת שעוד באותו יום צילמנו תוכנית, וידעתי שאלה הימים האחרונים שלה. בעבודה שלנו אתה צריך לבוא ולא מעניין אף אחד עם איזה ילקוט אתה בא על הגב. באותו רגע זה גם לא מעניין אותך. אתה עושה את העבודה וחוזר הביתה לצרות או לנפלאות שלך. ביום שאמא שלי נפטרה הייתי כבויה על המסך. הייתי בעצב עצום. אבל אתה צריך 'להביא את זה'. זה גם הקסם של המקצוע הזה, עם כל האבסורד, כי בשידור חי אתה באמת לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר".
כבר 12 שנה נוכחת שחמון על המסך שלנו. היא פרצה לתודעה הציבורית במה שנראה כיום כמו גלגול מוקדם וניסיוני של ז'אנר הריאליטי-הקמפיין לאיתור "נערת הגלגל", הסייד קיק של ארז טל בשעשועון "גלגל המזל". מאז עברה מסלול ארוך, כשהיא מגישה בעיקר תוכניות סגנון חיים בשעות הבוקר המאוחרות. בדרך הספיקה לשלב ברזומה גם את הנחיית האירוויזיון ודיסק אחד שכשל.
את מרגישה שבזמן הזה הצופים כבר קלטו מי את באמת?
"אני יכולה להגיד לך שעם השנים עוד ועוד קליפות שלי יורדות. לאט לאט אני מצליחה להביא את מי שאני. אבל זה תהליך. תמיד אומרים יש את האיש של הטלוויזיה ויש את האיש של הבית, ומן הסתם הם לא נפגשים שם על המסך. אבל עם הזמן אני פחות מכופתרת, יותר מאפשרת לעצמי להיות מי שאני. בשנים האחרונות שחיתי בתחום שלי והרגשתי שם הכי חופשייה בעולם. אבל אתה עדיין שומר על עצמך. אני לא חושבת שיש מישהו שהוא טוטלי, עד הסוף, כמו שהוא יושב בבית רגל על רגל ומפצח גרעינים".
הרגשת שאת יכולה לתת מעצמך יותר?
"נינוחות ונועם הם מהדברים הכי חשובים לי בעבודה, ותמיד יצרתי סביבי מקום עבודה נעים, תכנים שאני מתחברת אליהם. אם זה לא נינוח זה לא יכול לקרות. תוכניות הלייף סטייל הן עוד אפיזודה נחמדה בקריירה. אני מסתכלת על עצמי, אני משתנה, אני מתבגרת, דברים אחרים מעניינים אותי. מה שעשיתי זה לא משהו שאני אחזור אליו. אתה מתקדם, עוד נדבך ועוד נדבך. בכלל, בעולם הזה שלנו הכל קצוב. אני לא רואה פה יותר מדי תוכניות טלוויזיה שצלחו המון שנים. לא בנישות שלנו בכל אופן, וידעתי שזה דבר זמני. ידעתי שאני הולכת לתת את הכי טוב שיש שלי, לעבוד בהנאה, לעשות עוד מדרגה במגדל שאני רוצה לטפס עליו".
מה בעצם המקצוע שלך? תסכימי לשחק בטלנובלה?
"בטלנובלה לא, בסרט קולנוע כן".
את מגדירה את עצמך כשחקנית?
"אני מתחברת לזה מאוד. עשיתי מעט דברים בתחום הזה, אבל אני לגמרי רואה את עצמי משחקת בסרט. אני חושבת שצברתי ניסיון חיים. כדי להיות שחקן טוב אתה צריך לצבור חוויות, גם קשות. אני זוכרת שלפני כמה שנים עשיתי אודישן והבמאי ביקש ממני להתעצבן. עכשיו אני לא בן אדם שמתעצבן כל כך מהר. באיזה שלב הוא פשוט בא וקרע לי את המעיל, מעיל שאהבתי מאוד. התעצבנתי, אבל עדיין לא היה לי את הכעס המטורף הזה. היום יש בי יותר יכולת כעס".
מה עצר בעדך עד היום?
"אני חושבת שדפקתי חשבון. עד היום יש בי משהו שקצת דופק חשבון. אין בי יכולת להגיד תאהבו, לא תאהבו, זה מה יש".
חלק מהקטע של להיות נאהבת?
"אולי. אני גם שואלת".
שחמון כבר חושבת בזהירות על הפרויקט הבא. משהו שיהיה קרוב ללבה, אולי טלוויזיה דוקומנטרית. "זה ז'אנר שעוד לא נגעתי בו. זה משהו שאני ארצה לעשות. שלא לדבר על המוזיקה שלי שאני ממשיכה לעשות. אם יש עוד דבר שהחזיק אותי בהיריון זה המוזיקה".
הדיסק הראשון לא היה בדיוק הצלחה מסחררת.
"ממש לא. הוא לא היה מספיק טוב. לא הצליח להתרומם מרמת הסקיצות. זה היה בית ספר כואב של שלוש שנים. למדתי ממנו המון. אי אפשר אפילו לקרוא לו התקליט הראשון".
היתה תחושת כישלון?
"היתה אכזבה, אפילו שידעתי שלא הולך לצאת פה תקליט חיי. ושוב אלה המקומות שקשה מאוד לאנשים לקבל אותך עושה עוד משהו. כאילו מה, עכשיו את שרה? תגישי. זו היתה יותר מתנה לעצמי, להוציא משהו מתוכי, משהו שמאז ומתמיד היה בי. זה משהו שחייתי אותו וניגנתי שנים בפסנתר, והייתי חייבת לעשות את זה. אני מסתכלת על החיים שלי אחורה ואומרת לעצמי 'אין טעויות'. מה שהיינו צריכים לעבור עברנו, מה שנצטרך לעבור עוד נעבור. נסגרת דלת נפתחות מאות. תמיד ברגעים הקשים אני אומרת לעצמי: 'מאמי, הכל לטובה, הכל לטובה, הכל לטובה'".
נא להמתין לטעינת התגובות
