אומרים לנו שיש פחם אחר
האומה האמריקנית וכל העולם כולו מחכים במתח לנאומו של הנשיא בוש בסוף החודש, בו הוא צפוי להכריז על תוכניתו למאבק בהתחממות העולמית. רז גודלניק משער שהוא יטיף לשימוש בפחם נקי, פיתרון ירוק יחסית וריאלי, ומחכה לראות אם הדיבורים יהפכו גם למעשים
בשבוע האחרון התברר כי אופציית הפחם הנקי זכתה לתמיכה מגורם חשוב נוסף – העיתונאי תומס פרידמן מהניו יורק טיימס, שהקדיש לה טור מפרגן בשבוע שעבר. במקביל, זוכה האופציה הזו להרבה ביקורת מצד חלק מהארגונים ירוקים, כמו Sierra Club לדוגמא, שטוענים שפחם נקי רחוק מלהיות אלטרנטיבה ריאלית ובת-קיימא לשימוש בנפט. מי צודק בוויכוח הזה ומה עומד מאחורי המושג 'פחם נקי'? על כך בכתבה הבאה.
חשיבותו של הוויכוח לגבי פחם נקי נובעת בעיקר מהיקף השימוש הההולך וגדל בפחם ומרמת הזיהום הגבוהה שלו. פחם משמש לייצור חשמל וחימום באמצעות בעירה, כשמרבית השימוש בו נעשה לצורך ייצור חשמל. על פי ה-World Coal Institute, פחם מספק כיום 25 אחוזים מתצרוכת האנרגיה הגלובלית ומשמש מקור ל-40 אחוז מייצור החשמל בעולם כולו. על פי נתוני המכון, ב-2005 גדל השימוש בפחם ב-7.4 אחוזים לעומת 2004 ואם מסתכלים בטווח של 25 שנה אחורה, מדובר על גידול של 78 אחוז. הפופולריות הגוברת של הפחם נובעת בעיקר מהזמינות שלו ומהעלויות הנמוכות שכרוכות בשימוש בו לעומת נפט או גז טבעי, שלא לדבר על אנרגיה סולרית או אנרגיית רוח.
הצפי לעתיד לא שונה בהרבה. מכון מחקר בשם The International Energy Agencyצופה שהשימוש בפחם יגדל בין השנים 2004-2030 ב-71 אחוז, כשעיקר הצמיחה תהיה במדינות מתפתחות כמו הודו וסין, שם פחם מספק כ-75 אחוז מתצרוכת האנרגיה שלהן.
זה בהחלט צריך להדאיג אותנו, בהתחשב בכך שפחם הוא הדלק המחצבי המזהם ביותר. ראשית, הוא משחרר פיח ושורה של חומרים מזהמים לאוויר, כגון דו-תחמוצת גופרית, תחמוצות חנקן וחלקיקים מזהמים, בזמן הבעירה שלו. שנית, הוא גם אחד התורמים הכבדים ביותר לפליטת גז החממה העיקרי, פחמן דו חמצני, לאוויר - 8 מיליארד טון מתוך 28 מיליארד טון פחמן דו חמצני שנפלטים מדי שנה כתוצאה מהפעילות שלנו, הם תוצר של שריפת פחם. אפילו בהשוואה לנפט, פחם הרבה יותר מזהם. בשנת 2004, פחם סיפק 22 אחוז מתצרוכת האנרגיה של ארה"ב, אבל חלקו בפליטת הפחמן הדו חמצני עמד על 36 אחוז, לעומת נפט שסיפק 41 אחוז מהתצרוכת והיה אחראי ל-43 אחוז מפליטת הפחמן הדו חמצני.
ברור כי אם זה היה תלוי בארגונים ירוקים, היו מפסיקים בכלל להשתמש בפחם. היות וזה לא רק תלוי בהם, ממשיכים להשתמש בו, אבל ניתן להבחין במגמה גוברת של חיפוש פתרונות להפחתת הזיהום. המגמה הזו מקבלת ביטוי בעלייתו לבמה של הכוכב החדש, הלא הוא הפחם הנקי.
הקונספט של פחם נקי אמור לתת תשובות לפליטת החומרים המזהמים לאוויר ובעיקר
אם לפליטת החומרים המזהמים כבר נמצאו פתרונות ישימים שנראים בשטח, הרי שאת הבעיה השניה – הכמויות העצומות של פחמן דו חמצני שנפלטות לאוויר בזמן שריפת הפחם, עוד לא הצליחו לפתור. פחמן דו חמצני הוא תוצר לוואי בלתי נמנע של תהליך הבעירה, ולא חומר מזהם כזה או אחר, שאפשר לסנן באמצעות פילטרים או טכניקות אחרות, ולכן האתגר למנוע את הגעתו לאטמפוספירה, או ללכוד ולהעלים אותו ממנה, הרבה יותר מורכב.
הרבה תחנות כוח, שעובדות על פחם, מנסות להתמודד עם הבעיה באמצעות הגדלת היעילות שלהן וייצור יותר חשמל מכל טון פחם שהן שורפות (בעיקר באמצעות טמפרטורות ולחץ קיטור גבוהים יותר). בדרך זו, אמנם אפשר להקטין את פליטת הפחמן הדו חמצני ליחידת חשמל, אבל הפוטנציאל כאן מוגבל למדי. ישנן דרכים נוספות להקטנת פליטת הפחמן הדו חמצני לאוויר, כמו החלפת אחוז מסוים מהפחם בביומסה, אבל עיקר המאמץ מתרכז בדרך להקטין את הפליטה לאפס באמצעות לכידת הפחמן הדו חמצני והטמנתו עמוק בבטן האדמה או במעמקי הים.
כיום, הדרך העיקרית שאמורה לאפשר זאת היא בניית תחנות כוח המבוססות על גזיפיקציה של פחם (IGCC). בתהליך זה, במקום לשרוף ישירות את הפחם, כמו שעושים בדרך כלל, מפרקים את הפחם לחלקיקים באמצעות ריאקציה עם קיטור וחמצן בטמפרטורות ובלחץ גבוהים. התהליך מוביל בסופו של דבר ליצירת גז סינתטי (syngas). בגז הזה משתמשים לייצור חשמל וגם לתחבורה ותעשיות שונות, כגון תעשיית הפטרוכימיה. היתרון הגדול של הגז הסינתטי הינו שהוא מייצר הרבה פחות זיהום במהלך השימוש בו והוא גם מאפשר ללכוד את הפחמן הדו חמצני בצורה נוחה ויעילה למדי. כיום הטכנולוגיה הזו מייקרת את מחיר הייצור ב-15-20 אחוזים וגם רחוקה עדיין משלמות טכנית ולכן, אפשר למצוא כיום בארה"ב ובאירופה רק ארבע תחנות כוח שפועלות בשיטה הזו.
גם אם הטכנולוגיה הזו תצדיק את עצמה בסופו של דבר מבחינה כלכלית, הרי ששאלת לכידת הפחמן הדו חמצני ואפסונו עוד רחוקה מפתרון. הפתרונות שמדברים עליהם בדרך כלל כוללים הפיכתו של הפחמן הדו חמצני לנוזל והחדרתו למעמקי האדמה בשדות נפט ישנים, שדות גז או פחם, או למעמקי הים.
לטענת האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב, אפשר לסלק מהאטמוספרה ולאפסן 5-10 מיליארד טון פחמן דו חמצני בשנה. עד היום זה נעשה בקנה מידה קטן על ידי תעשיית הנפט, שהחדירה פחמן דו חמצני לבטן האדמה בשדות נפט. לא חלילה מטעמים סביבתיים, אלא כדי להקל על שאיבת הנפט. מעבר לכך, לא נעשה עד היום שום ניסיון לקבור פחמן דו חמצני בקנה מידה גדול וכל הדיון הוא עדיין תיאורטי. מעבר לכך, קיימת גם בעיית העלות - אחסון פחמן דו חמצני בבטן האדמה או במעמקי הים הוא תהליך שאמור לייקר את עלויות השימוש בפחם ב-40-90 אחוז.
עד שתימצא הטכנולוגיה שתוזיל את התהליך בצורה משמעותית, הפתרון היחידי שיהפוך את קבירת הפחמן הדו חמצני למשתלמת הוא מס על פליטתו. אם תחנות כוח יידרשו לשלם מאה דולר על כל טון פחמן דו חמצני שהם פולטים לאוויר, הטמנתו תהיה אופציה הרבה יותר משתלמת מבחינה כלכלית.
מי שמחפש רעיונות נוספים שיהפכו את הטמנת הפחמן הדו חמצני לאופציה ישימה ומשתלמת, הוא תומס פרידמן. הוא סיפר בשבוע שעבר לקוראיו בטור שלו בניו יורק טיימס איך הפחם הנקי נהפך למקור האנרגיה הירוקה המועדף עליו. פרידמן, אחד העיתונאים המשפיעים והירוקים ביותר בארה"ב, סיפר על ביקור במונטנה, שם למד, בעזרת המושל, להכיר את סגולות הפחם. מתברר שבמונטנה נמצאים כשליש מכל עתודות הפחם בארצות הברית ושהכמות הזו שוות ערך לכ-240 מיליארד חביות נפט. אם מתרגמים זאת לצריכה, הכמות הזו יכולה להספיק לכל תצרוכת האנרגיה של ארה"ב למשך 60 שנים.
פרידמן התלהב מהפוטנציאל להחליף את כל הנפט הזר בפחם מקומי. הוא חושב שזהו הפיתרון הריאלי ביותר כשחושבים על הצורך במקור אנרגיה חלופי זמין וזול שיכול לתת תשובות בקנה מידה גדול, אבל גם הוא מבין שבלי פתרון לזיהום ולפחמן הדו חמצני, זהו פתרון נחות מבחינה סביבתית.
כמו פרידמן, גם הנשיא בוש בעיקר מתלהב מהיכולת של פחם נקי להחליף את הנפט הזר שארה"ב צורכת. מבחינתו גם חשובה העובדה שהוא הרבה יותר נוח לתעשיית האנרגיה מאשר פתרונות דרסטיים יותר כמו אנרגית רוח או אנרגיה סולרית. הבעיה היא שגם כשבוש תומך סוף סוף במשהו ירוק למדי, זה בא לידי ביטוי יותר במילים מאשר במעשים וכך, פרויקט FutureGen, שהממשל שותף לו ומפתח טכנולוגיות ליצירת פחם נקי, זוכה בינתיים לתמיכה מוגבלת למדי מבחינה כספית מהממשל.
לרבים, ולא רק לבוש ולפרידמן, הפחם הנקי נראה כפתרון ירוק ריאלי, כזה שיכול לענות על הצורך של ארה"ב להשתחרר מצריכת נפט זר וגם על הצורך של מדינות מתפתחות כמו סין והודו במקור אנרגיה זמין וזול. הבעיה העיקרית היא שטכנולוגית IGCC הינה רק בתחילת הדרך והחדרת פחמן דו חמצני למעמקי האדמה והים אפילו עוד לא שם. כלומר, זהו עדיין פתרון תיאורטי שחובת ההוכחה מוטלת עליו. אסור לשכוח גם שפחם הוא משאב מתכלה וההשקעה בפיתוח פחם נקי עלולה לבוא על חשבון פיתוח אנרגיות נקיות ממקורות מתחדשים.
עם זאת, גם אם לא מדובר בפתרון בר-קיימא, יש לפחם נקי יתרונות חשובים וייחודיים כפתרון ביניים, ולכן יהיה מעניין לחכות לנאום של בוש ועוד יותר מכך, לראות אם מעבר למילים, גם יבואו אחר כך מעשים.
רז גודלניק הוא כלכלן, בעל תואר שני במנהל עסקי ויועץ לשעבר לשר הפנים. כיום מתגורר בדלאוור, ארה"ב, ועוסק בפיתוח עסקים ירוקים.
נא להמתין לטעינת התגובות
