כנר על הגג
בכותרת הזו לא יכולנו להשתמש לפחות 25 שנה מאז הריאיון האחרון שהעניק דן כנר. עכשיו, לכבוד השתתפותו כקריין בתוכנית הסאטירה החדשה, "הישראלים", הגיעה עת הקאמבק
חזותו המעונבת נותרה כשהיתה וכך גם שערו הסרוק שנותר מלא וסמיך. נוסף לכול, הזמן לא גרע ולו במעט מקולו. אותו קול שגם כשמקורו יושב ממש מולך, נדמה כי גלי האתר גורמים להדהודו.
אך למרות מה שנדמה, בכל זאת דבקו אותותיו של הזמן בתדמיתו הטפלונית של כנר. לא בכדי מי שיכול היה להיות גם היום בשורה הראשונה של העשייה הטלוויזיונית, עם בני דורו, נעלם מעינינו והתכנס באולפני קול ישראל.
באחרונה נשלף כנר שוב מבין דפי ההיסטוריה הטלוויזיונית. הקריין הוותיק לקח חלק בתוכנית הסאטירה "הישראלים", שתעלה ברשת כקריין הרצף בין מערכוניה של שלישיית מה קשור. בבית קפה ירושלמי, ביום סגרירי שהלם היטב את האיש האירופאי הזה, סיפר כנר כיצד החוויה העירה בו זיכרונות ישנים (אל חשש, כשתתחילו לקרוא את דבריו יעלה קולו בראשכם).
"את הקדימון ל'ישראלים' הקלטנו באולפני ברודקאסט בחולון. מכיוון ששנים אני לא יושב באולפני טלוויזיה, ראיתי מחזות שהיו פעם מנת חלקי, אם כי אני חייב להגיד שבהיקף פחות. היינו שם יום שלם וישבו שם תלמידות בית ספר. הן חיכו לנינט. היא לא היתה באותו יום, אבל הן יושבות כל יום מהבוקר עד הערב בתקווה לראות אותה. את זה גם חוויתי. אפילו הגיעו אליי הביתה וישבו על המדרגות. אני זוכר שאחת ישבה כל הלילה ובכתה והשכנה המבוגרת והמאוד תמימה לא יכלה לשאת את זה והכניסה אותה בבוקר הביתה ונתנה לה קפה וכו', ואחר כך נזפה בי שאני כך זורק החוצה. אמרתי שאני לא זרקתי החוצה, אני לא פתחתי, זה בלילה, יש לי חיים פרטיים משלי. היו באים, לא בכמויות של היום, היום זה אחרת".
אתה זוכר בדיוק מתי החלה הדעיכה?
"אני לא זמר ולא שחקן. זה דעך, גם מבחינת מכתבים שאני אגב מקבל עד היום. אתה יודע, אנשים אומרים 'אני מקבל אלפי מכתבים'. לא מאמין. גם מהניסיון שלי. אני קיבלתי 150 בשבוע. אני מוכן להניח שהיום זה אחרת והיום מקבלים יותר, אבל כשכל אחד אומר שהוא מקבל אלפי מכתבים, אל תאמין".
זה לא שכל מי שכותב מכתב כותב 'אני רוצה להתחתן איתך'. אבל משהו יושב אי שם בראש. כי גם לא נעים להם, אתה נשוי. המכתבים המשיכו להגיע בקצב אחר, בנוסח אחר, של הלל, שבח, מחמאות. אז לא היה הביטוי 'תעשה לי ילד', אבל גם לא 'אני רוצה להכיר אותך', ' אני רוצה לבוא אליך' וכו'. אני מעדיף אגב את המכתבים האחרים. למעשה, לא זלזלתי באף מכתב, עניתי לכל אחת. בשלב מסוים התחלתי לכתוב במחברת את השמות כדי לא להתבלבל".
כנר (60) נולד בפתח תקווה וגדל בתל אביב. אביו היה המורה, ד"ר ישראל צבי כנר, אשר את שמו הוא לא מפסיק להזכיר עד היום. את צעדיו הראשונים ברדיו עשה בראשית שנות ה-60 כתלמיד תיכון, כשעוד חשב שכשיגדל יהיה מורה לספרות כמו אבא. "היתה תוכנית 'בילוי נעים'. המאזינים שנבחרו לתוכנית בילו יום שלם עם עורכי התוכנית, אפילו יממה במקומות שונים על פי בקשתם וזה שודר.
"היום אני גם מאזין רדיו, אבל אני לא מסוגל לקרוא ולשמוע רדיו יחד, אולי בגלל המקצוע שלי, כי אני מטה את האוזן לשמוע, להעיר, ללמוד. אז הייתי מאזין נלהב, למדתי לבגרות תוך כדי האזנה, אולי זה אפילו עזר לי לריכוז, היום זה הפוך. אז כתבתי אליהם. דרורה בן אב"י היתה אז מנהלת התוכניות הקלות, הם אהבו את המכתב, את סגנונו, את סוג הבקשות. ביקשתי להיות בחוג התנ"ך של בן גוריון, וביקשתי לקרוא חדשות, לא חשבתי להיות קריין, בכלל לא. זה לא עלה על דעתי, אני גם לא הייתי קריין בית הספר".
הוא אמנם התקבל לגלי צה"ל, אך הצבא חשב אחרת, וב-1963 נלקח כנר לקורס מ"כים. "עפתי ממנו שבוע לפני הסוף, בין השאר כי ביקשתי לבוא לגלי צה"ל, ואמרו לי לא. אבל כבר לא היתה לי מוטיבציה שבוע לפני הסוף, ואחרי שבוע של סיוד בתים בקלט (בקו"ם - ל"א), מנהל גלי צה"ל דאז, רס"ן בנו צור, העביר אותי לגלי צה"ל. אני הייתי במחזור הקצר ביותר של גלי צה"ל, שנתיים וחודשיים, אני לא חושב שהיה כזה קצר".
אחרי השחרור חזר כנר לקול ישראל. "הגעתי בתפר נדיר שהיו זקוקים לקריין. משה חובב בחן אותי, יצחק שמעוני היה מנהל התוכניות והתקבלתי מיד. התחלתי בדצמבר 1965 ואחרי חצי שנה כבר הייתי קריין חדשות. עשיתי את הקורס המפורסם שנערך בטלוויזיה החינוכית לקראת הקמת הטלוויזיה שלנו (1968 - ל"א). למדתי עם יורם ארבל. כשעשינו את עבודת הסיום, אותנו הוא צילם. ואז נכתב בעיתון: 'אנחנו חושבים שהתגלה מישהו' אבל זה לא עזר. לקח עוד שנתיים עד שהגעתי למסך".
ב-1970 מזעיק ראובן מורגן את כנר אל הטלוויזיה הישראלית להגשת רצף. דליה מזור המגישה
כשהתחלתי פחדתי לקבל בלאק אאוט ומרוב פחד למדתי בעל-פה. בהופעות הראשונות שלי לא נתנו לי הרבה ואני זוכר שבשעות לנוער, בין ארבע לשש, הייתי צריך להגיד, 'נראה עכשיו את ידידי הסוס'. כולם קראו מהדף וראו להם את הפדחת. אני למדתי בעל-פה והסתכלתי למצלמה, מה שהיום כל כך מקובל, ומיד אחרי זה התחילו טלפונים שמעבר לשבחים על ההופעה והקריאה וכו' שיבחו את זה שאני מסתכל למצלמה ונכנסתי למלכוד - אני כבר לא יכול שלא ללמוד. היום אצלי זה כבר אידאולוגיה. את ההנחיות שלי בפני קהל אני עושה בעל-פה, משום שאז אתה מתקבל כסמכותי יותר: 'לא כתבו לו את זה, הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר, זה כנראה נכון'".
"אם יש משהו שדן כנר מסמל זה משהו מארץ ישראל הנקייה, המאוד מסודרת", מסבירה יעל קנה, עורכת "הישראלים", שהחליטה לגייס את כנר לתוכנית. "הוא מזכיר את הימים שכולם האמינו בדבר אחר ודן כנר אומר את הדברים ההפוכים בדיוק. זה בעינינו הניגוד המושלם, הקול שלו כל כך ארץ ישראלי, הוא אייקון".
כנר לא מתעלם מהדאחקה שרצה סביבו. הוא יודע בדיוק מה מקומו ב"הישראלים", בדיוק כמו שהוא יודע מדוע הוא מקריין את הפרסומות של החטיף "קליק" בפומפוזיות נדרשת. "אני קריין של קריאה ממלכתית, נגיד קול ישראלית, וזה משיג שני דברים. גם נותן כביכול גושפנקה רצינית לדברים, כי הרי הם נקראים בתור סאטירה וקריקטורות של דמויות, אבל יש בהם אמירה חברתית. דבר שני, ליצור את האפקט הקומי בין הקריינות המאוד מרובעת - נתבקשתי להקצין קצת, להיות יותר פומפוזי, למרות שאני גם כך מתקבל יותר פומפוזי - ואז נוצר האפקט הקומי. צוות הכותבים כתב גם את הטקסט שלי ויש שם בדיחות שכשאתה אומר אותן בצורה כזו (כנר מעצים את קולו), אז אנשים צריכים לשמוע אותן רק מהטקסט".
למעשה הפכת להיות אייקון נוסטלגי.
"אני לא אגיד על עצמי אייקון, אתה אמרת את זה, אבל אני לא חושב שהיום מחפשים את הנוסטלגיה, כי קול ישראל נשאר כזה. יש אמנם הבדל עצום בין קול ישראל של פעם לשל היום. גם עולם הקריינים הולך ונעלם, אין יותר קורסים, כבר לא מקבלים בתקן של קריין. היום כל אחד ניגש למיקרופון ובלבד שיש לו מה לומר ויש לו אישיות מאחורי המיקרופון.
הקריינים של פעם נשארו במהדורות החדשות מדי שעה, אבל עדיין מכיוון שיש יועצת לענייני לשון, מכיוון שיש רמות לשון מחייבות, היא עדיין מעל לכל הערוצים האחרים. וזה יוצר את הממלכתיות של קול ישראל. אז אולי אני הסמן הימני, משום שאצלי זה גם האני מאמין שלי. אבל הם לא מחפשים את הנוסטלגיה, הם מחפשים את הרשמיות. אשר לנוסטלגיה, אני בכלל לא מתחמק מזה כי אני עוסק בזה. התוכנית שאני מגיש בשבת, 'מתוק מאז', היא נוסטלגית, של שנות ה-60. בפרומו עשו משהו נוסטלגי שאגב לצעירים הוא לא מדבר, כי הם לא יודעים מה זה 'לקראת שידור'".
הצעירים יודעים בכלל מיהו דן כנר?
"רובם לא, אבל חלקם כן. אני כבר גיליתי שאמנם אני לא מופיע על המסך מ-1989, אבל עם זה הם בנים להורים שאומרים להם ומספרים להם, אבל מובן שיש דור שלם שלא מכיר".
ונוח לך בעולם של התקשורת המתחדשת והעברית המשתנה?
"עד כמה שאני מצטייר כקפדן, השפה בכלל היא שפה מתחדשת, ואני מודע לזה, ולכן אין לי טענות. אני לא מרגיש בזה נוח אבל אני לא מאשים. הדור הצעיר מתקשה לקרוא את ש"י עגנון, גם בשפה וגם בקישור למקורות. אז במובן הזה אני מרגיש לא נוח כי כשאני מדבר, לא כל אחד יבין את מה שאצלי בא כמובן מאליו ואני נהנה ממנו. אני ממשיך כך כי אני מאמין בזה ואוהב את זה ואני מקווה שאני גם תורם במשהו לשינוי".
"לפעמים אני שומע דברים שהאוזניים תצילנה. אתן לך דוגמה. רבים של חוף זה חופים ואנחנו יודעים היטב שרבים אומרים חוּפים (עם פ' דגושה). אני לא רוצה להסתבך עכשיו עם אף פרופסור ללשון, אך אומר לך שאם הכול יגידו חופים אין לי בעיה עם זה. הבעיה היא שלא הכול אומרים חופים, אז אחד מהם זה כבר שגיאה וזה צורם לי".
במה אתה צופה בטלוויזיה?
"אני לא כל כך צופה בטלוויזיה, לא מהתנשאות. בענייניי הפרטיים, כולל העבודה שלי, אני עסוק מאוד. מכיוון שאני עסוק, גם כשאני חוזר הביתה אני מעדיף לקרוא, להקדיש זמן לרעייתי, לישון. אשתי רואה טלוויזיה ואני מצטרף אליה מדי פעם אז מובן שאני יושב ושומע, אני לא מנותק. הטלוויזיה חסרה לי יותר כמשתתף".
אתה אוהב מה שאתה רואה היום בערוץ הראשון?
"אני מעדיף אותו כי איני אוהב את הבידור של היום, שהוא בידור נמוך. אשתי יושבת וצוחקת וזה גורם לי אושר, אבל זה לא גורם לי לצחוק, אני צוחק כי היא צוחקת וזה מדבק. הערוץ הראשון בכל זאת יותר רם מצח. עם זאת אני בוכה כי אין לו כסף להיות יותר טוב. אני מעדיף את חיים יבין כי אני במקצוע שלו באותו רמה של התייחסות לעברית, לחיתוך הדיבור, ולכן בשבילי הוא יישאר מר טלוויזיה, כפי שנהוג לומר בצורה נדושה כל כך. אבל אני מוכרח להגיד שמגישי החדשות בערוצים האחרים מצוינים ואין לי שום טענה אליהם".
בעונה הקודמת של "ארץ נהדרת", ככל אייקון תרבותי, גם כנר זכה לחיקוי. רמזים על פרשה שבה נחשד בהכאת אשתו לא התקבלו אצלו בהבנה.
"אני לא חושב כמו כולם, שאם אתה מופיע ב'ארץ נהדרת' סימן שאתה מישהו. אני מוכן לוותר על זה. אלי ומריאנו חיקו אותי לפני 'ארץ נהדרת', בעיקר בחיקוי ל'צפיחית בדבש'. הם הקצינו את זה ומבחינתי זה בסדר. מכל קריקטורה אתה לוקח משהו ומקצין אותה.
כשהם חיקו אותי בפעם האחרונה ב'ארץ נהדרת' ראיתי דבר לא טוב. היה קטע שצריך מישהו ממלכתי וכביכול הביאו אותי. זה בסדר, אני מנחה הרבה טקסים ממלכתיים. אני לא חושב שהוא חיקה אותי טוב, לא זיהיתי את עצמי, אבל זה בסדר. יש אבל גם תכנים שהם שמים בפה, ושם הם אמרו כמה דברים משמיצים ומעליבים ולא נכונים. את זה לא אהבתי, כי אם אתה מתכוון להגיד 'לא התכוונתי זה חלק מהצחוקים', תזכור שאתה משפיע על אנשים שרואים ומקשיבים.
אני חושב ש'ארץ נהדרת' היום היא לא כל כך סאטירה אלא חיקויים, ואם אתה עושה חיקויים, אל תעשה סאטירה שאתה לא טוב בה כנראה. אומר לך משהו שיישמע כשחצנות, אבל אני אומר את זה כקריצה: כל חקיין מחקה דמות שהוא היה רוצה להתעלות עליה ואיננו יכול ולכן הוא מסתפק בחיקויה. הוא לא הגיע לקרסוליים שלי בחיקוי".
ב-1985 נמרחו בעיתונים סיפורים על נישואיו הגועשים של דן כנר לדפנה כנר, דיילת לשעבר באל-על, עשר שנים לאחר שהחלו לצאת. כנגד חביב הקהל מהטלוויזיה הוגשו תלונות בגין אלימות כלפי אשתו.
בתצהיר לבית המשפט כתבה דפנה כנר: "הוא השכיב אותי על המיטה ובידו מכל דאודורנט והחל להתיז את התרסיס לתוך פי במשך כמה דקות. היה לי ברור שהוא יהרוג אותי בחנק או בהרעלה". בכתב התשובה שלו לבית המשפט כתב כנר: "לא הכיתי את אשתי, היא שיזמה את כל אשר אירע. נראה שהיא מעוניינת אף בגירושיי מהבית. אשתי לקחה משאבת אופניים והכתה בי, נותרו בי סימני פגיעה".
בנובמבר 1986 הגיעו בני הזוג לשלום בית, למרות תביעתה של אשתו להתגרש. הגירושים הגיעו לסופם רק ב-1993 עם סיומו של קרב מזונות אכזרי, שבמהלכו נחשפו העלמות מס של כנר. הוא הורשע בהשמטת 20 אלף שקל מדוחות המס שלו, ונידון לשלושה חודשי עבודות שירות שאותן ביצע בהקראה בספריית העיוורים.
"25 שנה לא התראיינתי ולא הגבתי לשום דבר. זה לטוב או לרע. זה לרע, כי אז יכולים להגיד עליך מה שרוצים, גם השמצות, כי יודעים שלא תתבע ולא תגיב. אבל אולי יפגעו בך כל כך עד שתגיב ואז הם הרוויחו ריאיון שכביכול תיאלץ לתת. אבל אני לא התפתיתי", מגלה כנר, גאה בעמידותו.
"שני הסיפורים הם סיפור אחד. היו שם הלשנות לכיווני ותפירות. ביקשתי אז שהכול יהיה בדלתיים סגורות, ואני שומר על זה עד היום. תראה, כשמישהו נקלע לבעיה כמו גירושים, אז עורך הדין של הצד שכנגד ידריך אותו מה לעשות. על אחת כמה וכמה שאני אדם מפורסם ולכן זה יצא לעיתונות כי 'הנה, כאן נפגע בו'".
אבל בכל זאת הורשעת.
"כן, כן, לא אמרתי שלא. אין לי שום טענה לאף אחד, אולי רק לתקשורת. עיתונאי יודע מה קורה, גם בדלתיים סגורות. והיו שניצלו את זה ועקצו כי דברים כאלה הם יותר עסיסיים וצבעוניים".
אם זה היה קורה היום היו שוחטים אותך.
"היו שוחטים אותי. אבל מי שהיום שוחטים אותו יוצא גם אשם. תובעים אותך כי 'הוא ניסה להוציא אותי מהבית', תובעים כי 'הוא עשה לי ככה וככה'. ובכולם אני יצאתי בסדר והצד השני לא".
גם לך היו האשמות כלפיה.
"אני מעולם לא דיברתי נגד אשתי, מעולם. אפילו לא בדיונים פרטיים עם חבריי, אבל בוודאי לא לעיתונות. מה שהתאכזבתי, שאתה בא למשפט, יש כתב תביעה ואתה מתבקש לתת כתב הגנה. ואתה חייב לענות בו. ואז יום אחד, סגור-סגור אבל מדליפים, אתה קורא 'דן כנר אומר'. מה זה 'דן כנר אומר'? אני מעולם לא אמרתי לעיתונאי וזה כאב לי. אני הייתי חייב להתגונן, אחרת אוי ואבוי, זה אומר משהו. מה שהיה היה ומה שהתקבל התקבל".
אתה בקשר כלשהו עם אשתך לשעבר? אתה יודע איפה היא?
"אני ממש לא בקשר איתה. שתי הבנות שלי בקשר איתה. הן גרו איתה".
בכל אותה תקופה, העמיתים שלך תמכו בך?
"כל הזמן. העיתונות יכולה לכתוב מה שהיא רוצה. חבריך מכירים אותך. זכיתי לתמיכה מלאה".
וברחוב ?
"תמיכה מלאה".
בכל זאת, יש מבוכה בעבודות שירות.
"בכלל לא. אתה יודע מי אתה, מה היו הנסיבות".
אבל משהו בתדמיתך נסדק.
"אצלך. לא אצלי. חד משמעית לא. גם השנים עשו את שלהן וגם כשאתה הולך ואתה בוטח בעצמך ואתה יודע מה היו הנסיבות, אתה יודע שלא הכול אתה, ולא כצעקתה, אלא רק בגלל מי שאתה ובגלל מי שחברו נגדך. כל תביעה או טענה חוץ ממזונות דחו אותה וקיבלו את שלי. אף פעם לא תבעתי. השופט אמר,'מזונות זה לא לך ולא לה - זה לילדות'. זה לא בעד או נגד מישהו מאיתנו. אבל כל דבר מעבר, כמו האם לצאת מהבית? לא, היא תצא".
אתה לא נתת גט מיד.
"לא. כי לא היתה סיבה לתת גט. קודם שאני אצא בסדר, קודם שייגמרו ההליכים. אני עשיתי נזק לעצמי, יכולתי לגמור את הכול על המקום, אבל אני החלטתי ללכת עד הסוף - עד היום, לרע כנראה. עברתי תקופה אישית מאוד קשה. אולי זה חלק מהעניין שהתקפדתי בתוך עצמי והיה לי מאוד נוח בזה, אמרתי עכשיו עזוב אותי, לא רוצה, תן לי להיות עם עצמי אני מכיר את עצמי, אני חי בנוח עם עצמי, ועם חבריי וזהו זה. אבל ודאי שזו היתה אחת הסיבות להיעלמות שלי. אתה לא רוצה שכל אחד יעיר לידך הערה מרושעת ולא נכונה. מילא היתה נכונה, לא שעם זה אני חי טוב, אבל איך שהוא אתה מסתדר".
לפני שנה ושמונה חודשים דן כנר נישא בשנית ." היא מלאך משמים ואנחנו יושבים לנו על ענן מספר שבע ולא יורדים משם. והיא נפלאה".
זה בעצם פרק ב' המושלם.
"אני לא אוהב את הביטוי הזה, כי 15 שנה לא חיפשתי פרק ב'. פשוט עכשיו הגיעה בחורה נפלאה. אולי היתה גם מגיעה בפרק א'. לא מקובל עליי 'עשית טעות ועכשיו אתה לומד מטעויות', זה לא המצב. לא הייתי לבד 15 שנה. היו לי חברות פה ושם. אני לא דון ז'ואן שמחפש, אבל כל אחת שהיתה חברתי היתה לי כוונה למסד יחסים איתה. כשהיינו מגלים שזה לא זה אז לא. אבל זה לא ערב אחת זו, ערב אחת זו".
על אף שהוא זכור בעיקר מ'לקראת שידור', לדן כנר היתה תוכנית משלו בערוץ הראשון. למעשה, כנר היה מגיש הנוער הראשון בטלוויזיה.
"היתה לי תוכנית. לא במובן של 'טוק שואו' או של 'לייט נייט', אני לא אוהב את המילים הלועזיות האלה", הוא מצטמרר לרגע, "אני לא מבין למה אי אפשר לתת מילים בעברית לזה, נשגב מבינתי. אני הנחיתי מהר מאוד את תוכנית הנוער הראשונה בארץ, קראו לה 'ארבע וחצי' כי היא שודרה בארבע וחצי. אחר כך קראו לה 'שש', כי היא עברה לשעה שש והתברר שלא רק הנוער צופה בה. אחר כך היא עברה לשש וחצי, אחר כך היא עברה לשבע וחצי וכאן אני הצעתי את השם, ארכאי ככל שיהיה היום -'עלם ועל-מה'.
אני עזבתי את זה. במבט לאחור אתה יכול להגיד שטות, לא שטות, אהבתי את התוכנית. בשלב מסוים לא תמיד אהבתי מה שכתבו לי ולא תמיד אהבתי את השאלות ועזבתי. אז בא במקומי עודד בן עמי, אבל התוכנית עד היום מזוהה איתי. היום משווים את זה לאקזיט, ראיתי את זה אצל טוקבקיסטים. הרי זה לא נכון. אתה משווה את מה שהיה בשנות ה-70 כשהיינו בחיתולים, כשאז עוד לא העזו לעשות תוכניות כאלה, ודאי לא כמו 'אקזיט', עם חשיפות ישבן, וגם הקהל לא היה מוכן לזה, או לפחות כך היה נדמה. אז לשעתו זו היתה תוכנית נוער פופולרית מאוד".
למה אתה לא בטלוויזיה היום?
"מסיבות בהחלט פרוזאיות, ביורוקרטיות ולא מעניינות. גם אנשים מהקהל שואלים אותי את זה ועל כך אין לי תשובה. הדבר היחיד שאני יכול להגיד לטובת אלה שלא הציעו לי להופיע בטלוויזיה היום הוא שאני מהטיפוסים של שב ואל תעשה, וזה בהחלט לא בסדר. אדם צריך לדעת לדחוף את עצמו. אתה לא יכול לשבת ולחכות שייפול לך התפוח מהעץ. ואני גם מהטיפוסים שכשאומרים לי'לא' אני מיד נבוך וחושב שזה כישלון. אני לא מציע, לא דוחף ולא יודע להידחף".
"מבחינת העבודה אני קריין בכיר. משנת 70 עד 1992 הייתי מנהל חטיבת הביצוע ברדיו. זו אחת הסיבות שאני היום לא בטלוויזיה, זה היה פיתוי גדול להיות מנהל החטיבה הצעיר שהיה עד אז ברדיו, הייתי אז בן 25. עד אז מנהלי החטיבות היו מגיל 50 ויותר. משה חובב בשעתו שהיה מנהל הרדיו ביקש ממני לרדת ממה שעשיתי אז בטלוויזיה, וכך מצאתי את עצמי בחוץ. אני גם חששן גדול, אז זה היה שיקול נכון, לוקח עבודה קבועה, בטוחה, קופץ לדרגה הגבוהה ביותר ברדיו, חוץ ממנהל הרדיו.
"היום קשה לעבור לטלוויזיה, לא רק בגלל הגיל, זה עניין תקני. אלא אם כן מדובר בטלוויזיה המסחרית אבל זה כבר עניין אחר, צריך לעזוב את רשות השידור. אין לי אשליות שייתנו לי הצעה כזאת מטלוויזיה מסחרית, שהיום חיה בעיקר מצעירים ועל תוכניות בידור שאני לא בדיוק מתאים להן, ושייתנו לי הצעה כזו שאני מאובטח לכך וכך שנים ולכך ולכך כסף. לעזוב ולקחת את הפיצויים ואז יתברר שההצעה שקיבלתי בגלל אי הצלחה או בגלל שזה עונתי לא מתקיימת, זה לא בשבילי".
אתה חושש מהפרישה המתקרבת?
"לא אשמח לפרוש, לא כל כך כי אין מה לעשות, לי תמיד יש מה לעשות. אני עד היום טיפוס יושב בית. אני כל כך אוהב את עבודתי, עד שאני חושש שהיא תיפסק. אני אוהב את העבודה, אני אוהב את מה שנגזר מהעבודה. אבל מתקרב היום".
נא להמתין לטעינת התגובות
