מבזקים

עושים שוק עם ניקו

לא פשוט ללהק קאסט לפרסומת: בין מלאכיות לאנשי מערות, בין תקציבאיות מרירות לבמאים מריירים נמצא ניקו שלנו שברגישותו הרבה עושה סדר בקרקס הזה. החטא ושכרו

ניקו ברסקול | 1/8/2007 12:36

ישיבת קאסט. חדר ישיבות גדול. יומיים לפני צילומים.
זה הרגע שבו מתכנסים יחדיו נציגי חברת ההפקה, הבמאי, המלהקת ואנחנו, אנשי המשרד, לחרוץ גורלות. מי לאנונימיות, מי לתהילה ומי לבעילה.

על השולחן מגש עם כריכים ובסמוך לו כמה בקבוקים של משקאות קלים. אחד נורמלי בשבילי וכל השאר דיאט. המלהקת טוענת דיסק למחשב. מסך גדול יורד מהתקרה והמקרן מתעורר לחיים.

לפני שנתחיל, חשוב שנכיר את הפרמטרים המנחים אותנו בבחירת הקאסט.
בניגוד לדעה הרווחת, התאמה לתסריט, יכולות משחק וכימיה עם הבמאי הם רק השלב הראשון. לאחריו מגיעים השלבים המכריעים.

התקציבאית צריכה לעשות הכל כדי לוודא שלתפקיד הבחורה היפה לא תיבחר שחקנית יפה יותר ממנה. סמנכ"לית הלקוחות צריכה לוודא שלתפקיד הבחור לא ייבחר השחקן הזה שזרק אותה לפני חודשיים. אני והבמאי צריכים לוודא שלתפקיד הבחורה היפה תיבחר שחקנית יפה יותר מהתקציבאית (שהוא זרק לפני שבועיים ואני לפני שלושה) ולא פחות חשוב, לוודא שאין שם חבר בתמונה או גרוע מכך - ילדים. הסעיף השני לא ממש רלוונטי ברוב המקרים כי כמה דוגמניות בנות 17 עם ילדים אתם כבר מכירים, אבל יותר טוב בטוח ממצטער כמו שאומר משפט ידוע באנגלית שאני נהנה לטבוח בכל פעם מחדש.

יותר יפה מהתקציבאית יח''צ

במטווח

מלאכית עוצרת נשימה ניבטת אלינו לפתע מהמסך הגדול. כמו פיסת היסטוריה זעירה שנכתבה זה עתה מחדש, משהו במבט שלה היה חדש ומסעיר ועם זאת הרגיש כל-כך קרוב ומוכר. אפילו המקרן היקר להחריד שלנו, שעלה כמו מכונית של מישהו ומאז מקפיד להשאיר עניינים זניחים כמו פוקוס ובהירות תמונה למקרנים נחותים ממנו, לא מצליח לעשות לה עוול.

אני מביט מוקסם במסך ואז שומע את האישור הסופי והמוחלט ליופיה. התקציבאית: "סתם פלקט, אין בה כלום. חוצמזה יש לה משהו לא סימטרי בפנים והשפתיים שלה זה ניתוח, על בליינד".

אני מביט בה במבט משועשע ונכנס לכוננות ספיגה לקראת נביחה בטונים גבוהים: "מה אתה מסתכל עלי ככה, זה לא מקנאה! תפסיק לחשוב ככה כל פעם שאתה רואה כוסית ואני מביעה את דעתי!".

"אז אנחנו מסכימים על זה שהיא כוסית?", אני שואל.
"אה... כן, אתה יודע, היא כאילו כוסית...", היא מתחילה בהיסוס, אבל מיד מוצאת מחדש את רוח הלחימה שלה "אבל יש אלף כמוה!".

"מעולה!", אני משיב לה, "תוודאי בבקשה שאנחנו יודעים ליצור קשר עם ה-999 האחרות למקרה שהיא תידרס בטעות שעה לפני הצילומים. אפשר להמשיך בבקשה?".

הנדרסת בפוטנציה מחייכת אליי לאות תודה מהמסך. אני מנסה לספוג כמה שיותר מהיופי הזה אליי כשלפתע, בלי שום התרעה מוקדמת, אני שומע קליק של לחיצה על עכבר. לפני שאני מספיק לעכל את המשמעות של הצליל הזה ולהחליף תדר בראש, גבר כעור ושעיר למראה מחליף אותה וממלא את כל הפריים. יש את המקום הזה במוח שנפתח לחלוטין, בלי הגנות וללא תנאים כשאנחנו מביטים במשהו שמושך אותנו והוא סגור הרמטית

כשאנחנו מביטים על כל דבר אחר. המקום הזה בדיוק היה פתוח לרווחה בראשי כשהניאנדרטל הזה צץ לי מול העיניים. אני לא יודע להסביר את התחושה הזו בדיוק אבל זה היה נורא. מין מקבילה מנטלית-רגשית של להקדים קנה לוושט.

"וואט דה פאק!" קריאה בלתי רצונית נפלטת מפי. "מה זה הדבר הזה?", אני פונה המום ונסער אל המלהקת. "הוא שחקן ענק וגם הבמאי חושב ש...", היא מתחילה לגמגם אבל עוד לפני שהיא מסיימת את המשפט אני מתאפס על עצמי, קוטע אותה בנימוס ומשיב בדיפלומטיות מחושבת בתקווה שהיא תבין את הסאב טקסט העדין שהסתרתי ושזרתי באופן כה מחוכם בין השורות: "תעיפי לי אותו מהעיניים לפני שאני מקיא עלייך את ארוחת הצהריים שלי!". קליק נוסף על העכבר אומר לי שהמסר עבר.
היא בחורה חכמה וחדת אבחנה המלהקת הזו, אני חושב לעצמי.

את הניאדרטל מחליפים בזה אחר זה שחקנים ושחקניות מוכרים יותר ופחות, יפים יותר ופחות. אחת לדקה בערך אנחנו זורקים לחלל החדר בזחיחות משועשעת מילה אחרת או משפט שסותמים בשנייה את הגולל על עוד מישהו:

"קוף!".
"היתה מתה".
"סתם מתחנגל".
"סמרטוט".
"הוא נראה כמו איש הפיל, רק בלי האיש".
"הייתי תובעת את המנתח הזה...".
"היא כאילו ירשה את העיניים של שימי תבורי עם הפה של חמי רודנר?".
"סתם פרחה".
"יש לו מבט של פדופיל".

המלהקת מביעה את מורת רוחה ומנסה להגן על כל אחד ואחת כאילו היו ילדיה שלה, אבל היא חסרה את הקולניות המלאה בעצמה שאנחנו התברכנו בה. קולה הדק והעדין מדי נבלע בבליל העלבונות שאנחנו מטיחים בדמויות המבקרות אותנו לרגע קט על המסך.

''זה ניתוח על בליינד'' יחצ

ואנחנו מה?

אולי העובדה שאנחנו שופטים בשם ובראי הפרסומת המיועדת שבה הכל מושלם ויפה היא זו שמעניקה לנו את הלגיטימציה לביקורתיות משולחת הרסן הזו ומאפשרת לנו להגיד דברים שבמצב רגיל לא היינו מעיזים לומר. ארט דיירקטורית ששוקלת כמו מיני-ואן פוסלת דקיקית חטובה כי "יש לה תחת גדול מדי" בעודה דוחפת לפה עוד רוגעלך נוטף שמנוניות שגם שבועיים של ספינינג חסר תקווה לא יורידו ממנה.

בכל ישיבת קאסט יש לי את הרגע הקטן שלי שבו אני מתנתק ומביט בנוכחים. קבוצה של אנשים רגילים למדי. רחוקים משלמות פיזית כרחוק חזון השלום מהמזרח התיכון. אני סוקר אותנו ואת הפגמים שלנו. שיער או היעדרו, פרופורציות או חסרונן, עיניים קטנות או גדולות, קרובות או רחוקות. אוזניים בולטות, צמודות, רחבות או צרות. גובה, משקל, קמטים והבעות פנים.

לעתים מתעורר בי החשק לקום ולקרוא: "אלוהים, תסתכלו קודם על עצמכם!", אבל אז בדרך כלל מופיעה עוד איזו כונפה על המסך והרגע הזה עובר. "איכס! היא נראית כמו גנדי!" אני שומע את עצמי אומר ומחליק לי חזרה לתוך הסיטואציה. "נקסט!" (!)