בינונימי
ניקו ברסקול ישב בוועדת השיפוט של קקטוס הזהב, חש את התופת, שקע במחשבות על הירושימה, וחושב שהתוצאות משקפות את הבינוניות הקריאייטיבית של הענף - סובארו שחושב שהוא מרצדס. "החטא ושכרו"
בינוניות מפוארת עיבוד מחשב: מירית שחם
האיש המצחיק שאחראי היה על תפעול מערכת השיפוט הממוחשבת שכח לרגע את מקומו ופצח לפתע בנאום מלא פאתוס על הכבוד שנפל בחלקנו. הוא הפליג בדיבורו והגיע עד למחוזות רחוקים שכללו את צמד המילים "מעמד היסטורי".
בזמן שהבטנו אחד בשני בניסיון להבין מי זה האיש הזה, מה הוא רוצה מאיתנו ולמה אורי לברון לא יורה לו בראש, הוא הגדיל והוסיף שהוא מצפה מאיתנו לשיפוט הוגן ואובייקטיבי. בשלב זה, ויש שיאמרו עשר דקות מאוחר מדי, סבלנותנו פקעה ולכן הוספנו ציפייה אחת קטנה משלנו. ציפייה כנה ואמיתית שלהבא הוא ידבר רק אם נפנה אליו. ברגע אינטימי ומקסים התוודה יו"ר התחרות אורי לברון שהוא מחבב את כולנו ונמשך לחלקנו והשיפוט החל.
העבודות שעלו לגמר החלו להפציע על המסך הגדול קטגוריה אחר קטגוריה והתמונה הלכה והתבהרה. רובנו הרגישו קצת כמו שאופנהיימר וצוות המדענים שלו בוודאי הרגישו כשהדיווחים הראשוניים מהירושימה החלו לזרום: "אלוהים, מה עשינו...".
חלק ניכר מהקמפיינים הבולטים של השנה האחרונה בלטו כאן בעיקר בהיעדרם. אחד לא הבין איך קרה שהאוליגרך המזמר שלו נותר מאחור, שני ביכה את אובדנה של הקרחת הסלולרית ושלישי חיפש ולא מצא את פרשן הספורט המשמש לו כפרזנטור.
בהפסקת הסיגריה הראשונה, כמה מאיתנו כבר התחילו להמר על הכותרות ביום שאחרי הטקס. כותרות בסגנון של "מנהלי הקריאייטיב קובעים: אנחנו עושים חרא של עבודה".
הקונצנזוס היה שהתוצאות משקפות את המציאות העגומה. לא יותר ולא פחות. רוב הקמפיינים שלנו, של כולנו, הם בינוניים בעיקרם, לפחות מהבחינה הקריאייטיבית. חלק גדול מאותן עבודות
"בינוניות" יצרו מהלכי יח"צ מבריקים, העלו מכירות והוכיחו את עצמם כאפקטיביים ביותר מבחינה שיווקית. האמת היא שכל אחד מהלקוחות שלנו היה חותם עליהם בשמחה שוב בלי לחשוב פעמיים, אבל זה קקטוס הזהב, לא גמר האפ"י. אפקטיביות שיווקית היא לא הנושא כאן. המצויינות הקריאייטיבית, או נדירותה ליתר דיוק, היא זו שעומדת כאן על הפרק.
או שאנטה צלם: אמיר מאירי
חלק מאיתנו שכחו לרגע שיש סעיף בחוזה שלנו שבו אנו מתחייבים להציג חזות מגניבה של מנהל קריאיטיב בכל רגע נתון והתחילו לצייץ בבהלה וגם מראש השולחן, מקום מושבם של מנהלי התחרות ונציגי האיגוד נשבה רוח קלה של חרדה.
סך הכל, מדובר בקבוצה של אנשים שמסתובבים כל היום בתחושה שהם אלי האנה ובוקר אחד הם חולפים בטעות ליד מראה וקולטים שם את דנה אינטרנשיונל מחייכת אליהם ואומרת "אה שאנטה".
נעשו טעויות במהלך גיבוש התקנון, זה ברור וזה טבעי. מסקנות יוסקו ותיקונים ייערכו, אבל לא זו הנקודה.
תבלו, אני בחוץ יחסי ציבור
האם עדיף שיעלו 20% מהעבודות בכל קטגוריה במקום 20% מכל מדיה? האם ציוני המינימום הנדרשים לעבודה כדי לעלות ולקבל מדליה היו מחמירים מדי? אולי, אבל גם זו לא הנקודה. הכל נכון וקמפיינים ראויים לא קיבלו את הכבוד המגיע להם, אבל זה שולי ביחס למסה הכוללת.
בשורה התחתונה, אני חושב שנוח לכולנו לכוון את הזרקורים לכל המקומות הלא נכונים ובלבד שהם לא יאירו עלינו. וכשאני אומר עלינו, אני לא מתכוון למנהלי הקריאייטיב, אני מתכוון עלינו כענף, עלינו כמשרדי הפרסום.
לא היה שום דבר הזוי או איזוטרי בתחרות הזו כפי שטענו חלק מהאנשים, מלבד העובדה שכולם פשוט מסרבים להכיר באמת הפשוטה שהתוצאות משקפות באופן כל כך ברור.
niko.braskol@gmail.com
הכותב הוא מנהל קריאייטיב באחד ממשרדי הפרסום, אז לפני שאתם מלכלכים במשרד על הטור, קחו בחשבון שייתכן שאתם עובדים אצלו...
נא להמתין לטעינת התגובות
