בלדה לנאיבים

"מה אני יודע, אני רק גמל, אבל איכשהו לא נראה לי שהנערה הזאת מסוחררת מאהבה לאיש הלזה. יותר מבוהלת" על גמלים, עגילים, גילים, וגמילות חסדים. טור מקסים על אהבה

גיל קופטש | 29/10/2007 9:44

דווקא לא כל-כך חם כמו שחשבתי. יש רוח נעימה שמקררת לי את הפרווה ואת הזנב. וההליכה האיטית והארוכה לא מאומצת מדי. אולי כי יש לי חברה, ואני לא הגמל היחיד בשיירה. איתי עוד תשעה גמלים. ביניהם גם ליבי. ליבי זו הנקבה שאני הכי אוהב בעדר, וכבר הרבה זמן אני רוצה לצאת איתה למסע. כך שיש לי מצב רוח טוב. והנה רצה הגורל או ה' ואנחנו באותה שיירה, צועדים, עמוסים כל טוב, צפונה אל ארם נהריים. אל חרן.

"יאללה צ'יקו!", צועק לי אליעזר עבד אברהם, "חלאס לנמנם. תגביר ת'קצב, סגור רווחים".
עצבני קצת אליעזר. נחוש למלא משימתו. אתמול לפני שיצאנו, כשרבצתי בצלו של האשל, הייתי עד לטקס מוזר ביותר. אברהם הזקן, ראש השבט, קרא לו ואמר: "אליעזר, שים-נא ידך תחת ירכי, ואשביעך".

משונה בעיניי שהוא נתן לעבד לגעת בו במקום כזה אינטימי. אולי בעצם בגלל זה, כיוון ששם מוצנע הקדוש שבאיברים שלו, ולכן כשהעבד מחזיק שם, זה סימן שהוא - אברהם, מאמין בו וסומך עליו.
בכל מקרה, כך שמעתי בעודי מעלה גירה. אברהם השביע את אליעזר שלא ייקח לבנו יצחק אישה מהכנעניות אלא רק מארם נהריים. לא נאה להם למשפחת אברהם להתחתן עם בנות הארץ.

ליבי, הנאקה החמודה שהולכת לפניי, דווקא אומרת שמשפחתיות זה דבר חזק, וזה יפה בעיניה שאברהם מחפש כלה לבנו אצל קרובי משפחתו. אבל אני דווקא חושב שאם אברהם ברח מארם נהריים למה לחזור לשם לקחת אישה?

אני אהיה קצת לא פוליטיקלי קורקט, אבל פה, בכנען, כולם יודעים שיצחק, אחרי העקידה, משהו השתנה בו. הוא הג'דנן. נהיה קצת שרוט. לא מתגלח, לא מסתפר. בקושי מתקלח ורק מטייל בשדה, המום. אפשר להבין למה. אבל כנראה שהבנות פה קצת נרתעות ממנו.

כבר שבועיים אנחנו צועדים. אני צמא אבל לא נעים להודות. אני בכל זאת גמל.
"צ'יקו תזיז ת'תחת", צועק עליי אליעזר, ואני מנסה, אף על פי שאני עוד בכר צעיר. מזל שאני בכושר.
יש לי רגליים ארוכות. שני מטר גובה מהדבשת עד לקרקע, ושלושה מטר אורך מפה עד סוף הזנב. אומרים עלי שאני גמלוני. אבל לא אכפת לי, אני גמל ספורט 4 על 4.

הנה הגענו לחרן. כבר ערב. סוף סוף. אפשר לנוח קצת בנווה המדבר הזה. לשתות משהו. אני רוצה להתקרב לבאר, אבל אליעזר לא נותן לי. אני נוחר קצת במחאה. אבל הוא שוב ממלמל לעצמו: "י-הוה אלוהי אדוני אברהם...עשה-חסד, עם אדוני אברהם. והיה הנערה, אשר אומר אליה הטי-נא כדך ואשתה, ואמרה שתה, וגם-גמליך אשקה--אותה הוכחת, לעבדך ליצחק".

אי-פי

גמל מלשון גמילות חסדים

"זה יפה שהוא מכניס את הגמלים כתנאי לזיווג האלוקי הזה", לחשה לי ליבי בהתרגשות, "ככה הוא בודק אם לנערה יש יכולת נתינה ואהבה".

כן. צודק. מה שחשוב פה זה הגמלים. לא סתם בביטוי גמילות חסדים מסתתר גמל.
והנה הוא עוד לא מסיים לדבר, ואל המעיין מגיעה נערה, טובת מראה מאוד, בתולה, שאיש לא ידעה.
ואליעזר רץ לקראתה ומבקש ממנה לשתות, והיא - ילדה טובה. מעלה דלי מן הבאר במיוחד בשבילו. ואחרי זה עוד אומרת "גם לגמליך אשאב".

אנחנו עשרה גמלים צמאים והיא קטנה, אבל היא מעלה דלי אחר דלי וממלאת לנו את השוקת. ואליעזר מבסוט, זורח. איך שגמרנו לשתות, (זה הרבה מים, כל גמל ממלא פול-דבשת), אליעזר נותן לבדואית הקטנה נזם זהב וצמידים ועושה איתה היכרות, ומסתבר שהיא מהמשפחה של הצ'יף, אברהם. נפלאות

דרכי השם.

והנה, אח שלה לבן בא, והוא ישר בוחן את הזהבים שעל זרועותיה במבט של צורף מומחה, ושוקל בעיניו את השקים הכבדים התלויים עליי ועל שאר החבר'ה.. ואז סוף סוף הוא מזמין אותנו לחאפלה בדואית. הו! אפשר לנוח. מדורה, דרבוקה נרגילה. מה עוד גמל צריך בשביל להירגע?

אבל אליעזר לא בא לבלות. הוא רוצה לסגור איתם דיל כמה שיותר מהר. הוא לא מסכים לאכול עד שהוא מספר להם את כל הסיפור, וכמובן לא שוכח לציין שה' בירך את אברהם מאוד - בכסף, בזהב, בעבדים ושפחות, ובגמלים.

ולבן ובתואל מאוד מתרשמים, ואליעזר רוצה לקחת את רבקה ולצאת מיד לדרך. כי אברהם זקן ובא בימים והוא רוצה לשמח אותו עם כלה חדשה ועם נכד חדש. אולי אפילו שניים, והם שואלים את הנערה לפיה והיא מסכימה.

TO FALL IN LOVE

והיא לוקחת איתה את המטפלת שלה ושתי חברות ומוכנה לצאת למסע. ומכל הגמלים היא בוחרת דווקא אותי וקופצת עליי. חמודה כזאת. ואני כבר שוכח את תלאות הדרך ואת זה שלא נחתי שבועיים ואנחנו כבר יוצאים בשיירה דרומה לארץ כנען.

וליבי הנאקה מבסוטה מהסיפור הרומנטי. "איך השידוך הזה מסתדר בפשטות ובזרימה אלוקית כזו בלי תקלות", היא אומרת לי. אבל אני גמל ציני קצת מה לעשות. וליבי נוזפת בי: "מה יש לך נגד רומנטיקה, למה אתה כזה מריר?".

"אולי זה כי אני לועס לענה ושיבא כל הזמן", אני עונה, "אבל נראה לי שהנערה הזו מצפה לנסיך חלומות ולא בטוח שיצחק - מאז העקידה הוא מופנם מדי, הוא לא מתקשר עם אף אחד חוץ מאמא שלו".

שבועיים הלכנו ככה, ורבקה מיטלטלת לי על הדבשת, וקול צחוקה פעמונים, וקול שירתה עדין כקולה של הרוח. והנה הגענו לבאר לחי רואי לשתות. ומי בא אלינו פרוע שיער ומשלומפר? יצחק.

וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל.

"צ'יקו! איך אתה הולך?", נוזף בי אליעזר וממהר להרים את רבקה מן האדמה הלוהטת. אבל אני נשבע שלא מעדתי. לא דילגתי. כלום. לא יודע למה היא נפלה.

ליבי אמרת שכשהיא ראתה את יצחק מעל לדבשת, היא היתה כה נרגשת וישר התאהבה בו ואיבדה שיווי משקל. אבל אני, אני גמל סקפטי. יש מצב שהיא דווקא נבהלה מהאיש הלזה. מיצחק.

אז למה היא התגלצ'ה ממני? בגלל האהבה או בגלל הזעזוע? את זה רק רבקה ורבון עולמים יודעים.