מעגל הקסמים של האלימות נגד נשים
מקלטים לנשים מוכות הם שירות חיוני להצלת חייהן של נשים רבות, אך הם מטפלים רק בסימפטום ואינם מספקים פתרון שימנע מקרים נוספים. עבודה בעיניים
ש' היא רק עוד סיפור על כישלון של המקלטים לנשים מוכות ומערכת הרווחה, כישלון צורב - כמעט גרוטסקי - אבל עוד כישלון. למעשה, בערך שליש מהנשים המוכות יוצאות מהמקלט היישר לזרועותיו של הבעל המכה. הן חוזרות הביתה בגלל הפחד להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליהן, אך בעיקר בגלל הקשיים הכלכליים העצומים שעומדים בפני כל אישה מוכה שעוזבת מקלט.
אתמול התקיים יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. במקביל ציינו בארגוני הנשים 30 שנה להקמת המקלט הראשון בישראל לנשים מוכות. מנהלות המקלטים התראיינו בכל אמצעי התקשורת וסיפרו על המחסור הכרוני בתקציב ועל הקשיים שמערימה הממשלה. אותו הסיפור המוכר. כנראה שהגיע הזמן שמערכת הרווחה תחליף דיסקט.
אין ספק שמקלטים לנשים מוכות הם שירות חיוני ודרך יעילה מאוד להציל חיים של נשים ברגע נתון. אולם שלושים שנה אחרי הקמת המקלט הראשון היה אפשר לצפות שהמקלטים יהיו רק חלק קטן מרצף שירותים המאפשרים התמודדות עם תופעת האלימות במשפחה. אבל זה לא קרה. ארגוני הנשים הקימו את המקלטים, משרד הרווחה אימץ את הקונספט ופה פחות או יותר זה נגמר. המקלטים הם פלסתר, כיבוי שריפה, פתרון פשוט במקרה חירום.
איך ייתכן שכיום יש 13 מקלטים, ונשים עדיין בורחות על נפשן ומתחבאות בעוד שהגבר, העבריין, נשאר בבית? התקציבים ותשומת הלב של קובעי המדיניות היו צריכים כבר מזמן להיות מושקעים הרבה יותר באכיפה בלתי מתפשרת, בהעלאת המודעות של שופטים ובהקמת מוסדות לשיקום הגברים - מוסדות סגורים שהם תחליף למאסר, לא פחות.
לא ייתכן שהמשטרה לא תאכוף את החוק, בתי המשפט יגזרו עונשים קלים, הנשים ימשיכו להתחבא, והגברים העבריינים יסתובבו חופשי, כי אף אחד לא מונע זאת מהם. כיום זו במקרים רבים המציאות, כך שאם היו נעשים מאמצים לשנותה, מספרן של הנשים שזקוקות למקלט היה פוחת. במקום זאת הוא פחות או יותר קבוע כבר מספר לא מבוטל של שנים.
המקלטים הם היום סמל ההזנחה של תופעת האלימות במשפחה שנעשית על-ידי
היחס של המערכת לאלימות במשפחה משתקף גם מהנתונים של משרד הרווחה על מספר המטופלים. ב-2005 התבצעו 13 אלף פניות למרכזים למניעת אלימות, כש-8,400 מהן טופלו. ב-2006 מספר הפניות היה זהה אבל מספר המטופלים פחת ל-7,900. הטיפול נמנע ממאות משפחות בגלל מחסור בתקציב ובכוח אדם. מדובר בטיפול שאמור למנוע את היציאה של נשים למקלטים. שלא לדבר על זה שבתוכנית לימודים למניעת אלימות במשפחה כמעט לא מושקע תקציב והיא מועברת בכמה מאות כיתות בלבד.
במדינת ישראל לא יודעים להשקיע במניעה, בשום תחום, וכך גם בתחום האלימות. ילדה בת 19 לא יודעת שאם חבר שלה אומר לה מה ללבוש ועם מי לצאת, יש סיכוי גבוה שכמה שנים אחר כך הוא יהפוך לגבר מכה. אם יגידו לה את זה בבית הספר יש סיכוי שהיא תדע.
ההערכה המקובלת היא שכ-200 אלף נשים בישראל סובלות מאלימות. המשמעות של הנתון הזה הוא שלפחות חצי מיליון ישראלים, בעלים, נשים וילדים נמצאים במעגל האלימות. אולם זהו רק המעגל הראשון. ילדים שגדלים במשפחה אלימה יהיו אלימים, לפעמים לא רק בבית, אלא גם בחוץ.
לטיפול יעיל בתופעת האלימות במשפחה יכולות להיות השפעות חשובות ורחבות היקף מאין כמותן. המערכת (ממשלה, כנסת, ארגונים) צריכה רק להחליט שזה באמת חשוב לה, כל השנה, לא רק בהצהרות מנוסחות היטב לתקשורת והודעות לעיתונות ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים.
מדי שבוע תספר כתבת העבודה והרווחה של nrg ומעריב מרב דוד, על עוולות חברתיות, על המלאכים שמסייעים לחלשים ותציג את הסיפורים שמשפיעים על החיים של כולנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
