של מי התינוק הזה?
הם נתנו את הבריף, אנחנו ילדנו וטיפחנו קמפיין. רגע לפני הפרזנטציה ללקוח, ניקו חוזר למאבק האיתנים בין הקריאייטיב לתקציבאות שיכריע איזה מין ילד תראו בטלוויזיה ובמודעות
ישיבה פנימית היא הישיבה שבה הקריאייטיב (להלן אנחנו) מציגים את הכיוונים הקריאייטיבים בתוך המשרד. בד"כ זה קורה יום או יומיים לפני פרזנטציה ללקוח.
זו בעצם הפעם הראשונה שבה התקציבאות והפלנינג (להלן הם) רואים את הקמפיינים שיצרנו על פי הבריף שהם כתבו לנו.
אלו הן הפגישות שבהן הקונפליקט המובנה בין מחלקת הקריאייטיב לשאר הפונקציות במשרד בא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר. לטוב ולרע.
לקח לי שנים לנסות להבין למה זה כך, אבל אני חושב שהיום אני רואה את זה.
הבעיה טמונה בציפיות. מרגע הורדת הבריף, נוצר נתק זמני בתהליך בין הקבוצות. בזמן שאנחנו עובדים, התקציבאים והפלנרים נמצאים במין אפלה ובאופן טבעי המוח האנושי נוטה למלא כל ריק שקיים אצלו באמצעות דימיון שיוצר ציפיות. כיוונים אופציונליים לקריאייטיב מתפתחים אצלם. עוד בזמן כתיבת הבריף היו בוודאי לא מעט מחשבות על מה יכול לצאת ממנו. אבל הלכה למעשה, תנו לשני אנשים שונים את אותו בריף וב-99% מהמקרים תקבלו שני קמפיינים שונים.
וכך, לאחר תקופה שבה הם בנו לעצמם בניינים שלמים בראש, אנחנו באים ומציגים משהו אחר לחלוטין ממה שהם דמיינו. אני חושב שההתמודדות הזאת היא לא דבר קל. זה בערך כמו שכמה אנשים ידברו ביניהם על הרעיון להביא ילד לעולם, וכעבור זמן קצר יציגו בפניהם את הילד הזה אבל הוא כבר בן 17. מעוצב ומגובש, בלי שהיה להם חלק בתהליך שהשפיע על אופן גידולו מלבד הקווים המנחים הכלליים הראשוניים.
עכשיו, בואו נזכור שהם אלה שהביעו את הבקשה הראשונית, כך שהם מרגישים ודי בצדק מבחינתם שזה הילד שלהם - שהם רק נתנו לנו להרות, לגדל ולעצב ועכשיו הם יכולים לעשות בו כרצונם.
אבל אנחנו, איך לומר, די נקשרנו לילד הזה במהלך התהליך. יילדנו אותו, צפינו בו גדל, עזרנו לעצב את האישיות שלו, היינו שם ברגעים הקשים שבהם נדמה היה לרגע שלא יצא ממנו כלום וברגעים בהם הוא התעלה מעל עצמו ומעלינו והפך לאדם שלם ומגובש בזכות עצמו, עם אישיות מובחנת וטעמים והעדפות.
מה הפלא אם כך שאנחנו קצת מגוננים כשאנחנו מציגים אותו, מלאי גאווה וזה מה שקורה:
התקציבאית: "הוא חמוד והכל, אבל אולי נצבע לו את השיער ו... נשנה קצת את התסרוקת!".
אני: "יש לו יופי של שיער, מה את רוצה ממנו?".
התקציבאית: "למה אתה ישר מתווכח על כל דבר, מה זה כזה משנה, הוא עדיין יהיה אותו ילד, רק עם שיער אחר...".
הסופרוויזר: "תגיד, הוא לא נראה לך רזה מדי?".
אני: "לא!".
הסופרוויזר: "רק בשביל הבדיקה, בואו נשמין אותו קצת!".
אני: "תעזוב אותו בשקט, תשמין את הילדים שלך יא פסיכופת!".
הפלנרית: "אני לא בטוחה שזה כזה רעיון גרוע, ואם כבר אולי גם ניישר לו את השיניים ובאותה הזדמנות
התקציבאית מכה שנית: "כן, וגם הקעקועים האלה, אפשר להוריד אתם בלייזר אם רוצים, נכון?".
הסופרוויזר: "תגיד, הוא לא קצת שזוף מדי?".
בשלב זה, הילד-רעיון שלי מביט בי במבט אומלל כשמתחיל להיות לו ברור שהם מנסים להפוך אותו לילד הכאפות האולטימטיבי, לשמנמן החננה של הכיתה ושהוא הולך לחטוף מכות רצח מכל הילדים בשנייה שהוא ייצא בפעם הראשונה מהבית.
אני: "זה הילד הכי מגניב בעיר, אתם התחרפנתם לגמרי, למה לעשות לו את כל זה,
הוא לא ישרוד דקה בחוץ!".
סמנכ"לית הלקוחות: "עכשיו אתה סתם מלודרמטי, הוא יהיה בדיוק אותו דבר רק ש...".
אני: "רק ש... מה? תחליפו לו את המין ותגמרו עניין...".
אף אחד, כולל אני לא שמע את המשך המשפט שלי כי מיד שטפה את החדר המולה של התרגשות ודיבורים בו זמניים מכל עבר. אני מודה שלקח לי כמה שניות להבין שכנראה לחצתי כרגע במו ידי על ההדק באקדח שהוצמד לראשו של הילד מתחילת הישיבה.
"זה מבריק".
"אתה גאון".
"תוסיף את זה לכל שאר השינויים שביקשנו וזה פשוט עובד עכשיו"...
מחיתי, צעקתי, נופפתי בידי והכל ללא הועיל. כבר לא היה מי שיקשיב.
מתמטית אין לנו סיכוי בישיבות האלו ואני אסביר.
אני זה אחד.
צוות הקריאייטיב זה עוד שניים.
חישוב מהיר יגלה גם למאותגרים שביננו שיחד זה יוצא גג שלוש ובמקרים נדירים במיוחד יכול לגרד את הארבע.
וזה רק בתיאוריה.
הלכה למעשה, התקציבאות היא אויב נכלולי ורב תחבולות. דקה לפני פנימית חשובה תמיד ייכנס איזה בריף דחוף\בהול\היסטרי לאותו צוות קריאייטיב ספציפי ואני אמצא את עצמי די לבד במערכה.
עכשיו, את הצד שכנגד במשוואה הזו אני אכתוב בטור יורד כדי שלכולנו, כולל אנשי הקריאייטיב שביננו יהיה קל ופשוט לספור:
סמנכ"ל\ית לקוחות
סופרוויזר\ית
תקציבאי\ת
פלנר\ית א'
פלנר\ית ב'
(משום מה תמיד נכנס לישיבות האלו איזה פלנר רזרבה שלא ממש קשור לכלום. לא לגמרי ברור לי למה. אולי זה סוג של מנגנון ביטחון כזה למקרה שהפלנר הראשון ימות פתאום בדיוק ברגע שבו נזדקק נואשות לאיזו תובנה והנה בלבלתי את כל הרעיון של רשימה טורית אז אני אחזור לזה):
עוזר\ת תקציבאי\ית
סמנכ"ל\ית פלנינג
מנכ"ל\ית המשרד
אופציה: אחד השותפים.
סטטיסטית, הסיכוי של צב ים להגיע בחיים מהחוף בו בקע למים הוא אחד למאה. הלוואי על הקמפיינים שלנו כאלה אחוזים.
niko.braskol@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
