המפץ הגדול של המפלגות הקטנות
חבל שלמרצ, למפד"ל ולירוקים אין מחלקת ליהוק מוצלחת לגיוס כוכבים – הדרך היחידה שלהם לפרוץ באמת. וגם מי ירוויח מהמריבה בין בר-און לנתניהו?
טוב, אני לא ברצינות הולך להצביע בעד ברק, שאני חושד בו בכפל פנים ובעוד כמה מומים נפשיים ורוחניים, אבל בכל זאת, יש משהו מרענן בשר בטחון שמנסה להתרחק ככל יכולתו ממלחמה, בעיקר מלחמה חסרת תוחלת בעזה. אז למה לעזאזל אישר ברק מלכתחילה את הפעולה המטומטמת להריסת המנהרה, שפתחה את שערי הגיהינום הקטן האחרון?
גם ציפי לבני לא יצאה טוב מהשבוע העזתי הזה, עם הבטחתה "להגיב על ירי בירי". זה כל-כך שטחי ופשטני ומשדר תוקפנות עצבנית, מעצבנת ולא ממוקדת, עד ששוב מתרחב הספק לגבי מידת התאמתה לתפקיד ראש הממשלה. הרי ברור שאם צריך, נגיב בירי על ירי, אבל תלוי איזה ירי וכנגד איזה ירי.
לבסוף סיכמתי לעצמי שאני כמובן לא רוצה את ברק בראש. כי אני לא סומך עליו ועל שיקוליו (הוא כבר כמעט מכר אותנו לערפאת ולאסד בשעתו), אבל בתור שר בטחון, למה לא? השאלה היא רק אם ברק יכהן אצל לבני (שכבר הבטיחה כמדומה למופז – איפה הוא, אגב? - את מישרת השר הבכיר ביותר) או אצל נתניהו (שאולי כבר סיכם משהו עם ברק, כי הדיבורים על ממשלת אחדות מפי ביבי מרמזים על כיוון די ברור, מה עוד שברק סירב להתחייב שלא יצטרף לממשלת נתניהו, והוא יודע למה).
ובכל זאת, המשחק עוד לא סגור. ממש לא. העבודה מתרסקת לכאורה בסקרים, והליכוד משלש את כוחו לכאורה, אבל ייתכן בהחלט שמדובר בעיקר באפקט הכוכבים הביטחוניים והמדיניים שהביא ביבי בשבועיים האחרונים, מבני בגין ועד בוגי יעלון. כשהאפקט הזה יתפוגג, עשויים דווקא הכלכלה וכל ענייניה לעמוד במרכז המריבה הפוליטית ולהפיל דווקא את ביבי אל הקרשים. הרי הוא האיש שאישר בימי כהונתו כשר האוצר את חשיפת קרנות הפנסיה לבורסה, מה שהביא עכשיו לאובדני הכסף הכבדים של רוב הציבור.
כשהעובדה הזאת תחלחל, ואולי אף תעמוד במרכז ההסתה וההאשמה הפוליטיות, לא בטוח שהציבור יסלח לו. מצד שני, ביבי תמיד יכול להגיד שהוא השאיר קופה מלאה, ומי שאיחר לטפל במשבר (בר-און) הוא האחראי לאכילת הקרנות.
ומן המריבה הזאת בין בר-און לנתניהו, שוב עשוי לזכות השלישי: דווקא פרופ' אבישי ברוורמן נטול הכריזמה מהעבודה, שהוא ומפלגתו (יחד עם ברק, למען האמת) אימצו מזמן את ההצעה לפרוץ את מגבלות התקציב ולפרוס רשת בטחון לפנסיה. אז העבודה אמנם מאוד לא זוהרת, אבל לפחות צודקת בשני תחומים מרכזיים: עזה והכלכלה. ככה שגם אם המאבק הפוליטי בינתיים הוא בין הליכוד לקדימה,
אבל לא, לא יכול להיות שהעם יבחר ברק. פשוט לא יכול להיות, ולא רק בגלל פגמיו האנושיים והאתיים. הרי אפילו פרס הכריז בלונדון שפינוי ההתנחלויות יביא למלחמת אזרחים בישראל. מי רוצה מלחמת אחים? ומי רוצה להעמיד בראש ישראל מפלגה שתביא למלחמת אחים?
ובינתיים, במפלגות הבינוניות והקטנות – נשיאים ורוח וגשם אין. גם לא כוכבים אמיתיים. בינתיים. ניקח לדוגמא את מרצ. לכאורה היא רוצה לבנות מערך חדש לשמאל ולרשת את מפלגת העבודה, שפואד המשוריין הפך להיות הסמל המגושם המרכזי שלה. אבל הדמויות החדשות שמציעה לנו התארגנות השמאל החדשה, שלא בטוחה עדיין בשמה, הן בדרך כלל פוליטיקאים משומשים בנוסח עוזי ברעם או אברהם בורג. נו, באמת. זאת הבשורה?!
אז נכון שראינו לרגע את דיוקנו של עמוס עוז, משמיע איזושהי סיסמא לא ממוקדת בנוסח, "העבודה לא עושה מה שהיא חושבת", או קשקוש מסוג זה (כי מה זה אומר בדיוק?), אבל לחשוב שאשכנזים שבעים וממוסדים מזן מסויים בנוסח פרופ' קרמניצר או יוסי קוצ'יק יביאו את הגאולה למערך השמאל החדש - זה לגמרי מופרך. אתם מכירים מישהו שיצביע למרצ החדשה, כי היא כוללת בשורותיה את יוסי קוצ'יק או את צלי רשף? מי בכלל מכיר אותם ומה חשיבותם האלקטוראלית? שיביאו נציגי ציבור אמיתיים, שיביאו אתיופי, שיביאו את עזאם-עזאם, שיקראו לוויקי כנפו, שיחבקו חיבוק גדול את האלוף במיל עמוס לפידות, לשעבר מפקד חיל האוויר, שהצטרף אליהם (נכס גדול מאוד). גם אותו אפשר וכדאי להעמיד בראש. אבל במרצ הרי לא ייתנו לגנרל לפרוח.
אם למשל היו מתאחדים כולם בפנייה לעמוס עוז או לדויד גרוסמן בבקשה לעמוד בראש התארגנות השמאל החדשה, אז היה להם סיכוי גדול. ולמה לא, בעצם? במקום לייבש את עצמו בהמתנה לפרס נובל, יכול היה עמוס עוז להחליט שהוא עושה משהו אמיתי ומתייצב בראש. אם הוא לא יעשה את זה, במידה שתופנה אליו קריאה גדולה ומאוחדת, משמע, הוא לא באמת מאמין בדרך המטושטשת שעליה הוא ממליץ, או שגורל האומה איננו חשוב לו. בשני המקרים, זה מאד לא סימפטי. גם דויד גרוסמן, עם כל מה שעבר עליו ועלינו, יכול להיות סמל שימשוך אליו המונים. וגם לו אסור בעצם לסרב לעמוד בראש. אז אולי כדאי שג'ומס יפסיק לומר שאין כוכבים, ויתנדב לפנות את מקומו לטובת אחד מהם?
גם הירוקים לא בדיוק מבינים באיזה עולם פוליטי הם חיים, ובשעה שהפרשנים והסוקרים כבר נטו כמעט לתת להם סיכוי אמיתי להיכנס בבחירות הבאות לכנסת, הם מתפצלים לשתי תנועות ירוקות, שלא יוכלו לעבור את אחוז החסימה, לא עם האנטי-כריזמה של פאר ויסנר ולא עם האמביציה הפוליטית החלקלקה והדוחה של רמי לבני הצעיר, שהעמיד את עצמו בראש "התנועה הירוקה".
גם לירוקים יש רק הצלה אחת נכונה: להתאחד ולהעמיד בראשם דמות סלבריטאית ידועה, כריזמטית וסוחפת קהל, מאורנה בנאי הירוקה עד חני נחמיאס הירוקה. כי כן, שם המשחק היום הוא כוכבים, ולכן נתניהו צודק כמובן עקרונית בכוורת הכוכבים הפוליטיים שארגן לעצמו ולליכוד, גם אם לא ממש ברור, אגב, אם בני בגין אכן יכול לסחוף המונים. לא בטוח. הרי הוא עצמו העיד על עצמו שהזדקן.
ונדמה שזה נכון. בגין ג'וניור מדבר יותר מדי על עצמו ("נדמה לי שצדקתי באבחנותיי הפוליטיות") ועל התגובה החמה שקיבל "מכל שדרות הציבור" או משהו כזה. די. ובינתיים אני שומע שגם ח"כ אלי גבאי מהמפד"ל עשוי להצטרף לליכוד. מדובר בגזען יהודי, שהביע לא אחת דעות תוקפניות ומכוערות במיוחד כנגד העולים "הגויים" מרוסיה. עם מצטרפים חדשים כאלה, נתניהו לא צריך אויבים. אם תפעל נגדו מכונות תעמולה משומנת בתחום זה, היא תמחק את נתניהו בקרב הציבור הרוסי. הרי ביבי הצביע נגד נישואים אזרחיים, החשובים כל-כך לציבור הרוסי. ועכשיו הוא עוד מספח לעצמו מישהו מגזעני המפד"ל? אז למה צריכים מיליון העולים החדשים להצביע בעדו?
גם המפד"ל בגלגולה החדש מפגינה את כל החוליים הישנים, עם אותן דמויות פחות או יותר, מזבולון אורלב עד צבי הנדל. למי יש כוח להסתכל על הפרצופים האלה? גם הדתיים הלאומיים היו צריכים להעמיד בראשם דמות זוהרת, ורצוי מהזן הרוחני: למשל, הרב מוטי אילון, או הרב יואל בן-נון או מישהו מכל הדמויות האינטלקטואליות באמת האלה, המייצגות באמת את המחנה הדתי הציוני האיכותי, שהוציא מתוכו בעשורים האחרונים את מיטב נאמני ישראל וארץ ישראל. גם ציפי חוטובלי ,למשל, הייתה יכולה להיות מוצבת בצמרת מפלגת הימין החדשה וליצור איזשהו אפקט אובמה קטן , אבל ביבי כבר סיפח אותה אליו כידוע. אבוד לכם.
בכלל, כמה שיותר דמויות חדשות - אני שומע למשל על מירב מיכאלי העשויה להצטרף למרצ – יכולות בהחלט לרענן את המערכה. ולא שאני מת על הפמיניסטית המעצבנת הזאת, אבל לפחות מישהי חדשה במגרש הפוליטי. כל-כך לא בא לי לראות שוב את עוזי לנדאו. אגב, יש מישהו שהתגעגע אליו?
ושאלה קטנה לסיום: האם גם לשר האוצר רוני בר-און, שהסתבך בפרשת ההצבעה הכפולה בכנסת (שעוד תגלגל כהנה וכהנה, הרי לא ייתנו לזה לשקוט), תגיד ציפי לבני מה שאמרה לאולמרט: "אמרתי לו כי הדבר הכי נכון יהיה התפטרות – מבחינתו".
נא להמתין לטעינת התגובות
