בין נתניהו לקופטש
ג'ינגל הבחירות של עלה ירוק הוא בינתיים המנצח בין כולם, אבל מול העולם המתכנס נגדנו אנחנו זקוקים לנתניהו וללבני ביחד, לא לחוד
לעומת זאת, זמריר הבחירות של "התנועה החדשה מרצ" נשמע כבד ומשעמם כמו המגפיים של חיים אורון, כשהוא הולך לעבוד ברפת בקיבוץ שלו. איך אפשר להיות כל כך חסר חן?
ומעבר לכך, קיימות כמובן תוצאות המלחמה, שלא ברור בינתיים לטובת מי או לרעת מי הן פועלות. אם מנהרות רפיח ימשיכו להיות פוטוגניות בטלוויזיה, ואם הברחת הנשק לא תיחסם, ואם החמאס ימשיך לאיים, ובעיקר אם לא תחול התקדמות בעניינו של גלעד שליט - הזעם יתחיל להיות מופנה כמדומה לכל מרכיבי הממשלה הקיימת.
בשלב זה, הקול הצף שלי נע בין ארבע מפלגות: הליכוד, קדימה, עלה ירוק והבית היהודי. אבל אם אולמרט ימשיך לספר לנו, כפי שעשה בראיון היום במעריב לבן כספית, שאהוד ברק לא נטה להוריד מאחזים וכי לא הסכים לקבלת היוזמה הסעודית המסוכנת להחליא כמסגרת למשא ומתן, אז גם ברק עשוי לבוא בחשבון. ואולמרט עוד חשב שהוא משמיץ אותו.
ובכל זאת, אני עוד זוכר כמכוות אש איך ברק בגד בשעתו בכל ההבטחות לבוחריו (ואני ביניהם) כשהיה ראש ממשלה, ואיך היה מוכן למכור כמעט הכל לערפאת ולאסד, ואיך לא חולל שום מהפכה במשרד הפנים, שגם תחת שרנסקי המשיכה להתקיים בו רוח הש"ס קונטרול.
זאת ועוד: לפני כמה שבועות, בראיון טלוויזיה כלשהו, הסביר ברק מדוע הוא, בניגוד ללבני, היה מצליח להקים קואליציה די בקלות, והכניס לחישוב שלו את המפלגות הערביות, לפחות כגוש חוסם. משמע, מי שיסמוך על אהבת ארץ ישראל של ברק, יעשה טעות חמורה. זה לא הוא. ושוב חוזרת ההתלבטות בין נתניהו ללבני, או בין שתי המפלגות הקטנות והסימפטיות: הבית היהודי מכאן (בגלל החינוך המעולה של בני עקיבא) וגיל קופטש מכאן (בגלל האיכות הקומית הגאונית).
גם ישראל ביתנו הייתה יכולה להיות אופציה, אלמלא מנהיגה הבלתי-מאוזן אביגדור ליברמן. הוי כמה חבל שזה הוא ולא אנסטסיה מיכאלי, הרכש הכי אפקטיבי שלו. עבורה הייתי אולי מצביע, ולו כדי שתהיה לנו מנהיגה שתוכל להתחרות ביופיה עם ראש ממשלת אוקראינה החתיכה להדהים . ראיתם אותה?
ממש כפי שאינני רוצה להתבאס מן האפשרות שמאיר שטרית יהפוך לשר החוץ בממשלתה של לבני, לאחר שאצביע לבני, נניח. גם לא בא לי להצביע לח"כ יואל חסון, ראש סיעת קדימה התוקפני, שהודיע
בניגוד למה שמספרים לנו, השאלה האמיתית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בבואנו להצביע היא לאו דווקא במי נכון לבחור להנהגת המדינה, וכיוצא באלה שיקולים גדולים (שהרי הקול שלנו ממילא אובד בין מיליוני הקולות האחרים), אלא איזה פתק לשים כדי לא להתבאס מאוחר יותר? מבחינה זו, פתק עם קופטש והעלה הירוק שלו היא האפשרות הכי מרגיעה. עליה לא נצטער בשום מקרה, למרות שאני בעד שימוש מבוקר בחשיש ומריחואנה ובהחלט לא בעד היתר גורף ובלתי מרוסן.
ולמה בכל זאת ולמרות הכל נתניהו? קודם כל, כי חשכה מדינית כבדה ואפלה מאיימת עלינו מכל הכיוונים, וצריך מישהו אמיץ ורהוט ויודע אנגלית כדי להדוף את המתקפה. העולם הערבי מדבר אלינו שוב בלשון מאיימת ומבזה: מלך סעודיה מאיים במלחמה ("ישראל צריכה לבחור בין שלום למלחמה. אין אופציה אחרת").
גם אסד מאיים במלחמה ודורש מראש את כל הגולן. ומאיימים גם החיזבאללה והחמאס. ומאיימת איראן כמובן. ומאיימות על פי דרכן המדינית גם מצרים וירדן וקטאר. ומאיימים ערביי ישראל על מפלגותיהן האנטי-ציוניות, שקיבלו עכשיו היתר רשמי מטעם בג"ץ לפעול נגדנו.
גם העולם האירופי מאיים עלינו, בין השאר באמצעות בתי הדין הבינלאומיים שלו, העלולים להכניס ישראלים לרשימה השחורה של פושעי מלחמה. וגם הנשיא ארה"ב החדש עושה קולות של אבו-מאזן (גם הוא אויב ישראל על פי דרכו הדו-פרצופית), וממנה את מיטשל המפוקפק והכוחני, שמוצאו לבנוני, לשליח המיוחד שלו למזרח התיכון. לא נעים.
במצב דברים זה, אנחנו זקוקים כמדומה להנהגה צלולה וחד-משמעית (ולא סכיזופרנית כאולמרט), שתסביר קודם כל שעל ישראל לא מאיימים במלחמה. ומי שרוצה שלום עם ישראל, חייב לדבר אלינו שלום תחילה. אנחנו צריכים גם ראש ממשלה שיידע לפעול בקונגרס האמריקני מול ממשל שמתחיל להשמיע קולות טורדניים, ומתכוון לפטפט עלינו עם איראן וסוריה. רק צירוף מדיני של נתניהו ולבני יכול לעשות את המלאכה הנגדית.
אבל נכון, גם נתניהו כשר חוץ יכול אולי לספק את הסחורה. ולכן גם אופציית לבני לא יורדת מהפרק. וייאמר לזכותה, כי בניגוד לאהוד ברק שממשיך לנסות לעשות עסקאות מדיניות עם משענת הקנה הרצוץ מצרים באמצעות יועצו העייף עמוס גלעד (מי שמאמין שמצרים תחסום את הברחת הנשק לרצועה שיקום), לבני מעדיפה לסמוך על הסכמים עם ארה"ב והקהילה האירופית. בחורה חכמה.
בינתיים גובר מאוד החשש לשלומו של גלעד שליט, ושוב כל מה שממשלת ישראל יכולה להציע לנו היא את הבירורים של עמוס גלעד ועופר דקל במצרים. כמה עלוב וחסר סיכוי. גם בעניין זה אנחנו צריכים ראש ממשלה חדש שיאמר חד וחלק כי בלי הודעה חד-משמעית שגלעד שליט חי וקיים, ישראל לא מנהלת שום משא ומתן בעניינו, וכמובן, גם לא פותחת את המעברים.
הרעיון שעופר דקל (שסיפק לנו את עסקת גולדווסר-רגב האיומה) חוזר לתמונה, היא מפחידה למדי. אנחנו צריכים ממשלה אחרת ושליחים אחרים. קדימה לא יכולה להתנקות מאשמותיה, עם אולמרט ובלי אולמרט. לכן, בשלב זה, בשורה התחתונה, מצב הרוח האלקטורלי שלי זהה לתמונת הסקרים. ביבי בראש, אחריו, בהפרש ניכר למדי, קדימה. אחר כך העבודה. אחר כך ליברמן. בעיקר כששלומו של גלעד שליט עדיין לא ברור.
נא להמתין לטעינת התגובות
