לדחות או לא לדחות?
מבאס לדחות את הבחירות, אבל אולי אין ברירה. מישהו רוצה לנהל את המלחמה בעזה עם ליברמן וישי בממשלת ימין צרה בראשות נתניהו?
ולא רק בעזה, חלילה. נכון שהפסקת אש מיידית יכולה לשנות את התמונה, אבל זו נראית חמקמקה במיוחד, וגם אם תושג עדיין ישהה צה"ל בעזה עוד זמן ממושך. הרי קשה להאמין שיחזרו לסמוך על החמאס שישמור על יישובי הדרום מפני הג'יהאד האיסלאמי, נניח. הטיל הלא-מטאפורי שהרס את גן הילדים הריק באשדוד, מעמיד את כל הדילמה על חודה.
השאלה היא אם צל הבחירות לא מעיב על שיקול הדעת של ההנהגה, כי ככל שהדברים נראים עכשיו אנחנו על סיפה של התלבטות מייסרת במיוחד: האם להסכים להפסקת אש שלא תכלול חסימה מיידית ואפקטיבית של ציר פילדלפי? האם להסכים להפסקת אש שלא תכלול את החזרת גלעד שליט? האם להסכים להפסקת אש שלא תכלול את הכנעת החמאס על כל טיליו ההולכים ואוזלים?
מצד שני, כיבוש הרצועה כולה (וזו כנראה המשמעות היחידה שיכולה להיות לגיוס עשרות אלפי אנשי המילואים) עלולה להחזיר אותנו עשרות שנים אחורה, כשעזה בידינו, לא עלינו, על מיליון וחצי תושביה. מצד שלישי, זו כנראה הדרך היחידה להבטיח שלא ישוגרו טילים מעזה.
אז מה עושים? ומה עושים עם כל טילי החיזבאללה וסוריה ואיראן? הכי פשוט לכבוש את כל המזרח התיכון. ליברמן בטח היה הולך על זה. לא שיש לי פתרון ותשובה לדילמה, ואני אפילו די סומך בינתיים על המשולש אולמרט-ברק-לבני. אבל איך אפשר בחירות עכשיו? ובכלל, מי מחליף סוסים בזמן העלייה בהר, כלומר, בזמן מלחמה? ולא חראם על המפלגות הקטנות והבינוניות שנעלמו לגמרי מן הפריים, כאילו אין בחירות? לא במקרה החליטו דווקא ש"ס ומרצ לשתף פעולה באפשרות לדחות את הבחירות. המלחמה בעזה ממש לא עושה טוב לרייטינג שלהן.
ונניח שמתקיימות בחירות עכשיו. כלומר, בעוד חודש. אני מנסה לדמיין ממשלה עתידית כלשהי. למשל, נתניהו כראש ממשלה, לבני כשרת החוץ וברק כשר הביטחון. אוקי, זו אפשרות סבירה למדי. אבל נניח שתקום ממשלת ימין, ואז זה נתניהו כראש ממשלה, סילבן שלום כשר החוץ ובוגי יעלון כשר הביטחון. די מדכא למען האמת.
גם הרעיון שהשר אלי ישי יהיה נדבך מרכזי בממשלה כזו ויציע לנו "לשטח אלפי בתים בעזה, כדי שילמדו לא להתעסק איתנו", כפי שהציע השבוע בשעה שגדודיו החרדיים מתחבאים בישיבות – הוא רעיון דוחה ובלתי נסבל ברמות. לכן דבריה של לבני שהזהירה בחוג הבית שלה שש"ס היא השותפה המובטחת הראשונה של הליכוד, צריכים ליפול על אוזניים קשובות. דווקא משום כך, כדאי שלבני תבטיח, למשל, מסיבות ממלכתיות, כי אם ייווצר הצורך, היא תצטרף לנתניהו כדי למנוע את הדומיננטיות של ש"ס בממשלה הבאה. אבל נכון: היא לא תעשה את זה.
ומישהו חושב שהחזרתו של ליברמן לשולחן הממשלה – איזה פ-ח-ד - תוסיף לנו נקודות בדעת הקהל העולמית, בשעה שאנחנו זקוקים לכל גרם של אהדה בינלאומית כדי למצות כל מה שאפשר מן המלחמה בעזה ולעמוד מול האיום בצפון?
אז תגידו נצביע לבני. זה רעיון. אבל אז יש סיכוי שאולמרט ימשיך לעמוד עוד הרבה זמן בראש ממשלת מעבר, כי על פי כל חישובי הסקרים לא נראה שלבני תצליח להקים ממשלה כלשהי, אלא אם כן נתניהו יחליט להצטרף אליה. אחרת היא תצטרך להתבסס כך או אחרת על המפלגות הערביות. זה מה שאומרים חישובי המנדטים, הנותנים בכל מקרה רוב למחנה הימין, וגם כשהשמאל מצליח להגיע לגוש חוסם הוא כולל בתוכו את בל"ד וחד"ש.
מישהו חושב שאפשר לנהל חזית כלשהי עם הערבים בקואליציה? כל התסריטים הקואליציוניים העתידיים נשמעים מאוד בעייתיים בשלב זה. אז למה שלא ניתן לאולמרט, היחיד המשוחרר משיקולי
אבל נכון: המלחמה עשויה בהחלט להיגמר עוד לפני שיתחילו באופן מעשי לדון בכלל בשאלת הדחייה. ועל כל פנים, כדי לדחות את הבחירות צריכה קודם כל להיות הסכמה בעניין זה בין המפלגות הגדולות, וזו עוד לא מסתמנת באופק, אולי גם מחשש שמי שיציע לדחות את הבחירות ייחשב כמי שמודה שהוא עומד להפסיד בהן. מצד שני, לבני וגם נתניהו להוטים כבר לקבל את המושכות מאולמרט (או לפחות עושים את עצמם להוטים, כי מי רוצה לנהל את עזה? תראו כמה אובמה מקווה שתפוח האדמה המתפוצץ הזה לא יונח על שולחנו).
בינתיים כבר הולכות ומופרות ההרמוניה והאחדות של הימים הראשונים למלחמה. רק נתניהו עוד נשאר ממלכתי מתמיד, ממלכתי יותר מכולם, ומסרב לומר מילה אחת של מחלוקת. "עת לפילוג ועת לאחדות", הוא אומר לאילנה דיין, שלא מצליחה לסחוט ממנו אפילו לכלוכון קטן אחד. כל הכבוד. הוא הולך להרוויח מן הממלכתיות הבוהקת הזאת את כל הנקודות האפשריות.
לעומתו , ח"כ גדעון סער כבר מתחיל ללכלך וטוען כי "הממשלה עצמה כבר מבינה שטעתה כשהסכימה לרגיעה הראשונה". התחילו העקיצות. די מדכא לשמוע פולמוסי בחירות בעיצומה של המלחמה. הרי גם לבני נתפסה בעיצומו של איזשהו קמפיין בחירות נגד נתניהו, ממש ערב הפעולה הקרקעית. לא נעים. וגם ברק טורח להדליף לברנע ש"חבל שהקבינט לא אישר את הפסקת האש ההומנית, על פי ההצעה הצרפתית".
ככה שאחדות המלחמה הולכת ונשברת, ושוב מסתמן קו הגבול בין ברק ה"מכיל", ה"מתאפק", השואף להפסקת אש, לבין לבני הלוחמנית יותר. ונתניהו, שבכלל לא צריך לומר מילה כדי שיבינו לאן הוא חותר. ימינה, כמובן. כמו רוב העם.
כדאי לשים לב כמובן שעם כל ההתעצמות של ברק, גם הליכוד עולה בסקרים. ובכלל, מתברר כמדומה, כי יש בכל זאת תקרת זכוכית בלתי עבירה לברק ולמפלגת העבודה, שגם אם התאוששו יפה עדיין מדשדשים בסביבות ה-16 מנדטים, ולא בדיוק מאיימים על שתי המובילות, הליכוד וקדימה. בעיקר לא על נתניהו. כי ברק, אסי כהן כבר אמר את זה, הוא לא ביבי. גם לבני לא. אבל אצלה זה אולי סוג של יתרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
