כבר לא נוק-אאוט של נתניהו
גם אם הסקרים עדיין לא מגלים את זה, נדמה שכוחו של נתניהו פחת השבוע בגלל העימות המוגזם עם פייגלין ועם הימין. ואם העבודה תציג נבחרת רעננה בסוף הפריימריז, אולי גם היא עדיין במשחק
כך גם אם ברק ישכיל לפתור את בעיית בית המריבה בחברון ללא שפיכות דמים (הוא היה צריך לעשות את זה הרבה קודם) - כלומר לדחות את ההכרעה הסופית עד לאחר פסיקת בית המשפט המחוזי - הוא בהחלט יזכה לנקודות בדעת הקהל. כך גם אם המצב ביישובי עוטף עזה יירגע סוף סוף וייפסקו הקסאמים, שלא לדבר על מצב חירום אפשרי, שבו תידרש פעולה ישראלית לכיבוש רצועת בטחון נרחבת בעזה.
כל זה לא אומר שברק יוכל לנצח את הבחירות, אבל לפחות את מרצ או בשמה החדש והארוך מדי, "התארגנות השמאל החדשה", הוא יוכל אולי לעקוף בסיבוב. כי מרצ (תרשו לי לקרוא לה עדיין בשמה הישן והקצר) עם הבולדוזר קצר-הפתיל שלה אבו וילן, תציע בוודאי עימות חזיתי אלים יותר עם המתנחלים וחיבוק עז יותר עם ברגותי, אבל ספק אם הציבור יקנה את זה.
הסיכוי היחיד של מרצ לגבור על ברק ומפלגת העבודה הוא בהתלכלכות על מגדלי אקירוב שלו ונילי פריאל שלו עם חברת יחסי הציבור שלה. אם מרצ לא תלך על הקו האישי הזה (כי ג'ומס באמת נקי יותר וצנוע יותר ללא ספק), לא יעזרו לה כל הסופרים והאמנים המגבים אותה, ואפילו לא עוזי ברעם קשישא. להתלכלך על ברק אישית או להתכווץ – זו תהיה השאלה האמיתית שתעמוד בפני האסטרטגים של מרצ, אם יש לה כאלה.
ובינתיים ציפי לבני נתקעה עם ה"אולמרט צא" שלה. אבל אולמרט לא יוצא, ולבני מצטיירת כמי שהאינטרס האישי השקוף שלה להפוך לראש ממשלה בפועל עוד לפני הבחירות רומס את שיקול הדעת האנושי והציבורי שלה. מבחינה זו צדק מאיר ניצן, ראש עיריית ראשון לציון לשעבר, שהיה היחיד שיצא נגד החלטת סיעת קדימה שביקשה מאולמרט ללכת כאן ועכשיו. כי באמת, איזה הגיון ציבורי יש להחליף את ראש הממשלה חודשיים לפני הבחירות, תוך מתן יתרון בלתי-הוגן בעליל ללבני?
אבל כולם מבינים כי מדובר כאן אך ורק בטובת קדימה ומועמדיה לכנסת, ובעיקר בטובתו
בקיצור, אולמרט הוא איתנו כראש ממשלה, לטוב ולרע, עד אחרי הבחירות, אין מה לעשות. וכדאי שכולם יפנימו את זה בקדימה ובפרקליטות. לכן, גם אם היועץ המשפטי יפיל על אולמרט עוד תיק חם וכתב אישום נוסף בדרך לפני הבחירות – זה לא יעזור. ומישהו אף עלול יהיה לחשוב אז שמזוז משחק כאן איזשהו משחק פוליטי מוטה לטובת אחד הצדדים. ממש לא כדאי.
ביבי, לעומת זאת, קצת קלקל לעצמו השבוע קולות בימין בשתי יציאות שלו: האחת נגד פייגלין והשנייה נגד הפורעים בחברון, שנגדם קרא לפעול ב"יד ברזל". האנטי-ימניות הזאת עלולה לעלות לו ביוקר דווקא בקרב הגרעין הקשה של החלק החרותניקי בליכוד (ויש חלק כזה). כשבית המריבה בחברון הופך למוקד של אלימות קשה, כתוצאה משגיאות רצופות שנעשו על ידי שר הביטחון ובית המשפט העליון, בעוד נתניהו מתנהג כמו ילד טוב ירושלים ואינו אומר דבר לא נגד ברק (שלא השכיל להגיע לפשרה קודם) ולא נגד בית המשפט העליון (שבחר בהמלצה שגררה אלימות, במקום להמתין לפסיקת בית המשפט המחוזי) – הוא עשוי להפסיד קולות לליברמן או לש"ס או לבית היהודי.
חלק מהעם לא יסלח לביבי שמצא לנכון לגנות את המתפרעים בלי להביע מילת השתתפות אחת בגורלו של הנער שנפצע קשה מאבן פלסטינית.
אם ליברמן ימצב את עצמו כימין האמיתי בקרב הקהל הרוסי; אם ש"ס תמצב את עצמה כימין של המזרחיים והעניים; אם הבית היהודי ימצב את עצמו כנציג המתנחלים ואנשי ארץ ישראל - או אז יילך הליכוד ויתכווץ, ומה שהסתמן בשבוע שעבר כניצחון גורף של נתניהו כמעט בנוק-אאוט נראה השבוע, על רקע אירועי חברון ומרכז הליכוד, רחוק יותר. כי אם נתניהו נלחם עם קדימה והעבודה על המשבצת המרכזית והממלכתית (עם טאץ' ייחודי של ברית עם ש"ס), הוא עלול לדחות גם את מתעבי ש"ס וגם את אנשי ארץ ישראל, ולהיראות יותר כמרידור צבוע בצבעי עובדיה יוסף ופחות כבני בגין, והאלקטורט של מרידור הוא הרי לא משהו. אז יפה שנתניהו הוא בעד שלטון החוק ונגד נוער הגבעות, אבל שייזהר שהימין הפייגליני לא יברח לו בדרך.
בסופו של דבר, כולנו מחכים לתוצאות הפריימריז במפלגות השונות. כשנוכל להשוות ראש מול ראש, נדע גם למי נוטה הלב. כי בענייני בחירות, הלב קובע יותר מהראש. ובינתיים אני קורא שהירוקים עוברים את אחוז החסימה, מה שהופך את האופציה הירוקה לריאלית עבור אנשים כמוני, למשל, שכל המפלגות דוחות אותן למדי, והם רוצים בעצם לבחור בלי לבחור. כי ירוק הוא צבע שהולך עם כל דבר. מצד שני, גם לבני הולכת עם כל דבר. ואולי גם הליכוד והעבודה.
נא להמתין לטעינת התגובות
