ראשי » חדשות » חברה

חומות ללא תקווה: המפגש האישי שלי

סטודנטים מהקליניקות לשינוי חברתי באוני' חיפה יספרו על חוויותיהם. והפעם: המפגש עם אסירים בקישון וההחלטה לוותר על הכסף הגדול

יד, יד ימין ליתר דיוק, מתחילה לכתוב את המאמר הזה בנושא אסירים. איך כותבים? הנה אני, אשר ניחנתי ביכולת כתיבה משפטית מופלאה, אבוא מיד ואפלפל לכם משפטים וטיעונים לתפארת. אשחיז את עטי עם מושגים של צדק, חירות, יושר ושאר מושגי שסתום נצחיים וערטילאיים.

אכתוב בשפה כל כך גבוהה עד שכל מי שיוכלו לקרוא את המאמר הזה יהיו רק משפטנים. אבל רגע, מה עם האסירים? אחד הדברים הראשונים שלמדתי בקליניקה המשפטית היה שלאסירים יש שפה משלהם, מעין קוד. שפה זו נועדה להגן עליהם, להגדיר מעמדות בתוכם, חוקים של התנהגות, והכי חשוב – לאפשר להם מעט ייחודיות. אותה ייחודיות שנלקחה מהם בעת מאסרם יחד עם שאר הסממנים האישיים כמו חיי המשפחה, החירות והפרטיות.

על פי השפה שלהם, עורך הדין הוא חיה מוזרה, לרוב מושחתת, שלוקחת את כספם במקום לסייע להם. הם למדו להיזהר ולפחד ממערכת המשפט, ממנהגיה ומשפתה המנוכרת. הטור הזה ייכתב בשפה שהם יבינו.

לב, זה מה שהוביל אותי לקליניקה לזכויות אסירים באוניברסיטת חיפה. מהיום הראשון ללימודים המטרה הנכספת שלי היתה משרד גדול, מפואר ומסחרי. בנקים, חברות סלולר. שם הכסף הגדול והרי משפטים זה בשביל הכסף, לא? לקליניקה הגעתי בשביל ניסיון פרקטי ויצאתי עם זווית ראייה חדשה. אז לב אמרנו? אותו הלב שנכמר כשהוא רואה שזכויות אדם נרמסות. כאשר אותם חוקי יסוד מפוארים שהזינו לתוכך דרך הצינור האקדמי מתרסקים תוך פגיעה גסה בכבוד האדם של האסיר.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, אמר פעם כי "חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם". אולם אמירות לחוד ומציאות לחוד. וזה מה שאנחנו עושים בקליניקה: מנסים להחזיר את הכבוד לתוך החומות.

מח, מח רציונאלי שגדל להאמין בטוהר שלטוני, ברשויות שלטון הוגנות, בהליך תקין, באי משוא פנים ובכללי הצדק הטבעי של הרשות המנהלית. לפני הקליניקה שב"ס היה בשבילי עוד מילה סתמית: גוף מגן ששומר עליי מפני האסיר ועל האסיר מפני עצמו.

הקליניקה שלנו עוסקת בעשרות מקרים בהם הגוף הזה פוגע בזכויות האסירים, לעיתים באופן שרירותי. אני נחשפתי למקרה בו אסירים אשר עמדו לפני ועדת שחרור נאלצו להתמודד שוב עם פרקליטות המדינה על סוללת עורכי הדין שלה, כאשר הם מצוידים להגנתם בעברית קלוקלת ובחוסר אונים.

אוזניים, אלו ששמעו פעם את המילה אסיר והדהד להם בראש איזה רעיון מרוחק של אדם נתעב, פושע, רוצח. בקיצור אדם שמגיע לו מה שהוא מקבל.

אבל

מה הוא מקבל? האם מגיע לו לישון על הרצפה כי לשב"ס אין מספיק מיטות? האם מגיע לו להיקשר חסר אונים ברכב לוהט במשך שעות מכיוון שאין מספיק תאי מעצר בבית המשפט? האם מגיע לו משפט ללא ראיות? לפחות לא כאלה שהוא או סנגורו יכולים לראות כי הן חסויות. האוזניים שלי עדיין מהדהדות אבל בטון אחר.

ההתנסויות שלי בקליניקה, הביקור בבית המעצר קישון והביקור בהוסטל לשיקום אסירים שינו אותי. הלב הוא אותו לב שאוהב כבוד אדם ומאמין שאסור לפגוע בו בשום תנאי. המח ידרוש מעתה הוגנות לא רק בתיאוריה. היד תמשיך לכתוב ותדרוש את זכויותיהם של אלו שלקחו מהם הכל והם חלשים וזקוקים לנו כחברה אנושית. והמח, הוא כבר לא מחפש כסף.

עדיאל אלחדד הוא סטודנט לתואר ראשון וחבר בקליניקות לשינוי חברתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

הקליניקה

הקליניקות למשפט ושינוי חברתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, הן תוכניות אקדמיות במסגרתן סטודנטים, בליווי עורכי דין ואנשי סגל, מזהים בשטח כשלים וחסמים למיצוי זכויות - ופועלים לתיקון ושינוי מערכתי.

לכל הכתבות של הקליניקה