גם הביקורת זקוקה לביקורת
הביקורת מסתתרת מאחורי חומת הגנה הרמטית. המבוקר אינו יכול לדעת אם היו מניעים לא ענייניים בפעולתו של עובד הביקורת
ממלאי תפקידים שונים בגופים מבוקרים נפגעו מביקורת המדינה שלא הייתה לדעתם מוצדקת או מידתית. (גילוי נאות - כותב שורות אלו נמנה עמם). לנפגעים אלו לא הייתה דרך של ממש להוכיח את צדקתם. על דוחות הביקורת אי אפשר לערער. נוצר הרושם שהמבקר הוא החוקר, התובע והשופט גם יחד.
על פסק דין בהליך שיפוטי - אזרחי או פלילי - ניתן לערער בפני ערכאה גבוהה יותר. לעומת זאת, המבקר הינו ערכאה ראשונה ואחרונה גם יחד, וקביעתו סופית ומוחלטת. ומאחר שכיום - בניגוד לעבר - מתפרסמים בדוחות שמות ממלאי התפקידים בגופים המבוקרים, הרי לעתים קרובות נגרם להם נזק בלתי הפיך. הנזק עלול להתבטא בפגיעה בשמם הטוב, באי-מינוי או קידום לתפקיד, בפיטורים, בהליכים משמעתיים או בחקירה פלילית.
העבודה המעשית של הביקורת אינה מבוצעת, מטבע הדברים, על ידי המבקר עצמו אלא על ידי מאות עובדי הביקורת במשרדו. עובדים אלה, ברובם הגדול, לא באו מתחום העשייה והביצוע, ולכן הם מתקשים לעתים להבין את האילוצים שגוף ביצועי מתמודד איתם. ככל אדם, גם הם מועדים לשגיאות. בנוסף לכך, קיים חשש לנטייה אנושית מצד איש הביקורת להעצמת הליקויים בדרך הצגתם, שכן דוח שאינו חריף מספיק לא "יספק את הסחורה". אם הדוח לא יוגדר כ"חמור" ולא תופיע בו המילה "נכשל", לא יהיו כותרות בתקשורת. וכדברי המשורר: "למי אני עמל?"
מי שאינו יכול לערער על פסיקה של שופט אך רואה עצמו נפגע מהתנהגותו, רשאי להתלונן בפני נציב התלונות על השופטים. מי שרואה עצמו נפגע מהתנהגות של עובד משרד מבקר המדינה, מוצא עצמו נטול הגנה. מה קורה כאשר קיים חשש כי לעובד הביקורת יש מניע אישי כלפי המבוקר או שהוא מצוי בניגוד עניינים?
למבוקר אין היכולת לברר חשש כזה. הוא אינו זכאי, לדוגמה, לחקור את עובד הביקורת חקירה נגדית. זכות אלמנטרית זו קיימת לנאשם או לנתבע בכל הליך שיפוטי. אך הביקורת מסתתרת מאחורי חומת הגנה הרמטית שאינה ניתנת לחדירה. המבוקר אינו יכול לדעת באמת אם היו מניעים או שיקולים לא ענייניים במהלך עבודת הביקורת נגדו. וכבר היו דברים מעולם.
דוחות הביקורת אינם מאוזנים. הם מלאים וגדושים
גופים מבוקרים יודעים כי תגובותיהם לביקורת אינן באות, בדרך כלל, לידי ביטוי מלא בדוח. אנשי הביקורת משלבים את התגובות - אם בכלל - באופן חלקי שאינו משקף במלואה את עמדת המבוקר ואת הסבריו. הטעם לכך ברור: פרסום מלא של התגובה בדוח עשוי, במקרים רבים, "להוציא את האוויר" מממצאי הביקורת. עובד הביקורת העורך את הדוח מצוי אפוא בניגוד עניינים מובנה. נטייתו הטבעית היא לחזק את ממצאי הביקורת שהוציא מתחת ידיו ולא להחלישם.
הביקורת נכנסת, במקרים לא מעטים, לתחומים מובהקים של מדיניות ושיקול דעת מקצועי, כאשר המבקר שם עצמו במקום הגוף המבוקר. אין זה סוד שתוצאתו של תהליך זה היא חששם ורתיעתם של עובדי ציבור רבים - במיוחד מנהלים בכירים - מיוזמות ומקבלת החלטות, ובמיוחד מכאלה שיש בהן שיקול דעת. המנהל לא יזיז אצבע בלי חוות דעת משפטית, ובמקרים רבים יעדיף את שיטת "שב ואל תעשה".
מי שאינו עושה, חשוף פחות לביקורת. משום מה נשכח שהחוק לא הקנה למבקר המדינה את הסמכות לבחון את המדיניות או את שיקול הדעת המקצועי של הגוף המבוקר. חוק מבקר המדינה קובע שמי שמפרסם ממצאי ביקורת לפני המועד שאישר המבקר - דינו שנה מאסר או קנס. לא אחת אנו רואים שהתקשורת מקבלת ומפרסמת "פרומואים" מתוך דוחות העומדים להתפרסם. המבוקר עומד חסר אונים בפני מצב בלתי הוגן זה, שהרי אינו רשאי בשלב זה להגיב פן יעמוד לדין פלילי על הפרת החוק.
כאשר המבקר מוציא "דוח מיוחד", הוא מעביר אותו לתקשורת כמה ימים לפני מועד פרסומו כדי שיהיה סיפק בידה להכין היטב את הפרסום. רק לתקשורת, אך לא לגוף המבוקר. מדוע? וכי הוא אינו אמור לדעת בעוד מועד מהו הנוסח הסופי של הדוח? הוא אינו אמור להכין את טענותיו?מוסד מבקר המדינה חיוני להתנהלות התקינה של גופי השלטון.
המבקר הנוכחי, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס חיזק, ללא ספק, את הביקורת ואת השפעתה. הוא הפך אותה נשכנית יותר ותקשורתית יותר. דווקא משום כך מן הראוי שהציבור והמחוקק ייתנו דעתם גם על הדברים הטעונים תיקון. חשוב לשמור על העצמאות ועל אי-התלות של הביקורת, אך ראוי גם לדאוג לזכויות היסוד של המבוקרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם