הסמינר של בן-גוריון
לישראל אין תפיסת ביטחון או מודל גיוס שיתאימו למצב החדש. הסיבה פשוטה: אין לה בן-גוריון. את ענייני הביטחון מנהיגים יוצאי צבא
זה מה שעשה בן-גוריון: הוא פתח מחברת ורשם בה לא פחות מ-14 נושאים שבהם הוא צריך להתעמק, ממבנה הצבא וארגונו ועד תקציב ונוער. והוא זימן אליו את כל מי שעלה בדעתו שיכול לתרום לו, יוצאי הצבא הבריטי ועד מפקדים בדרג בינוני ב'הגנה'. הוא נפגש עם יחידים ועם קבוצות, התקיל את הנשאלים בנתונים או הערכות שמסרו אחרים, לא השאיר שום נושא מחוץ לשולחן, מגודל התקציב הדרוש לצבא ועד לדעתם של מפקדים על עמיתיהם. וכדרכו של אזרח, הוא שם לב לסתירות בין חניכי הדוקטרינות השונות - בעיקר יוצאי הצבא הבריטי מול בוגרי ה?הגנה? - לבין הדרך שבה השפיע הניסיון האישי על השקפת עולמו של כל אחד מהם. הוא שמע אותם, אבל זה היה רק כלי כדי לעצב את השקפת עולמו שלו.
ב-27 במאי תם החלק הראשון של "הסמינר", כפי שכונתה התקופה הזו אחר כך. בןגוריון החל לסכם לעצמו את המסקנות,וניסה אותן על קבוצות נבחרות של מאזינים. וב-18 ביוני 1947, שלושה חודשים אחרי שהחל בסמינר, פרסם את מסקנותיו בתזכיר למפקדת ההגנה.
זהו מסמך מדהים: יש בו קווי מתאר למבנה הצבא, שיטת הפעולה וההכשרה שלו והמקורות מהם ישאבו מפקדיו. בחודשים הבאים פעל בן-גוריון, תוך מאבקים מתמידים עם מפקדי שטח, ליישום המסקנות שלו. הוא החליף מפקדים, קבע מבנים, לא היסס להדיח את מי שלא נראה לו. ההיסטוריונים מתווכחים על התוצאה, אבל לא על התהליך: "הסמינר,? קבע ההיסטוריון מרדכי נאור, "הוא חדר הלידה של צה"ל".
עם תום מלחמת העצמאות הגיע סדר הכוח של צה?ל לממדים לא סבירים של למעלה ממאה אלף מגויסים, מתוך יישוב שמנה רק פי שבעה מזה. בן-גוריון ניגש להקמתו של הצבא מחדש. בשנים הבאות ניסח את חוק שירות הביטחון הראשון (1949) והשני (1951), תוך ויכוחים מרתקים על ייעודו של הצבא ותפקידו בחברה. הוא קיצץ משמעותית בתקציב הביטחון, מה שהביא להתפטרותו של הרמטכ"ל הפופולרי יגאל ידין ("ביטחון מדינת ישראל אינו עומד על הצבא בלבד", כתב בן-גוריון לידין כשזה הודיע על ההתפטרות, "יש הכרח לקצץ בתקציב הביטחון. כשסיים, היו לצה"ל החדש מודל גיוס, תורת הפעלה ותפיסת פיקוד שניסוחם לא שונה, במידה רבה, עד היום. וכשהרגיש שכל זה לא בא לידי ביטוי ביכולת הפעולה של הצבא, מינה ב-1953 לרמטכ"ל את משה דיין בן ה-38, שהפך בתקופת כהונתו את צה?ל על פניו.
65 שנים חלפו מאז "הסמינר". כל עולם המלחמה השתנה מקצה לקצה: הסכנה הגדולה לישראל אינה נשקפת עוד מגייסות סער ערבים שיפלשו לתוך גבולותינו, אלא משילוב של אש מרחוק עם התשה מדינית. האויב כבר אינו בהכרח צבא של מדינה, אלא ארגונים תת מדינתיים המפעילים טרור ומדינות שאין לנו גבול איתן. החימוש המונחה המדויק, לוחמת הסייבר והכלים הלא מאוישים, אם לנקוב רק בשלושה דברים,שינו את פני המלחמה לחלוטין.
המבנה הדו קוטבי של המלחמה הקרה, שני כוחות על שהתייחסו לכל סכסוך מקומי כאל כתם על המפה במאבק ביניהם על שליטה בעולם, קרס יחד עם ברית המועצות.משמעות הדבר,בין השאר,שהרבה יותר קשה לסיים עימות צבאי בהסדר. המלחמה איננה עוד המשך המדיניות באמצעים אחרים; לפעמים היא המדיניות עצמה. החברה הישראלית השתנתה באופן קיצוני.
אבל לישראל עוד אין תפיסת ביטחון או מודל גיוס שיתאימו למצב החדש. הסיבה פשוטה: אין לה בן-גוריון. את ענייני הביטחון מנהיגים יוצאי צבא. מ-1977 והלאה , 35 שנים, החזיקו בתפקיד שר הביטחון אנשים שדרגתם הצבאית פחותה מתת אלוף רק שש וחצי שנים, רובם כמחליפים זמניים לגנרלים שפוטרו או התפטרו.
הצבא, שאי אפשר לדרוש ממנו לעשות מהפכה בעצמו, הוא שעושה את עבודת המטה ביחס לתקציבו ומתווכח עליה עם פקידי האוצר, הוא שמוביל את השינויים המבניים והתורתיים שלו עצמו (ומבטל אותם כרצונו, כפי שעשה אחרי מלחמת לבנון השנייה). מה קרה למודל הגיוס כולכם יודעים: הוא מתרסק לנגד עינינו, אבל לשר הביטחון הנוכחי יש בעיקר עצות ותובנות מה לעשות איתו, ושום דבר לא יקרה בלי לחצו של בית המשפט.
בנימין נתניהו שירת בצבא שירות משמעותי בהרבה מזה של בן-גוריון. הוא יושב בפורומים ביטחוניים אלה ואחרים כבר 20 שנה. אבל כראש ממשלה, הוא אינו מעלה אפילו בדעתו להתערב בהחלטות הגדולות הנוגעות לצה"ל, ומתנהג כלפי מינוי מפקדו כאילו זה עניין של מישהו אחר. כמו קודמיו, הוא אינו עוסק בפרטיו ותוכנו של תקציב הביטחון, אלא רק קובע את נקודת האיזון בינו לבין התקציבים האזרחיים, לאחר שהנצים מהאוצר ומהצבא גמרו לריב. אם
הרעיון שנתניהו, פחות או יותר בן גילו של בן-גוריון כשהחל ב"סמינר", יערוך לעצמו סדנה שכזו ואחריה יקבל החלטות, נראה היום מגוחך. זאת למרות שהממשלה בראשותו היא מפקדו העליון של הצבא, ולמרות שמדובר בסעיף החשוב ביותר על סדר היום והכבד ביותר בתקציב. זה לא נובע מכך שנתניהו אינו "מבין? בביטחון, אלא מכך שאינו רוצה לקבל החלטות. כמו כל ראשי הממשלה מאז בן-גוריון, הוא מעדיף להשאיר אותן ל"בעלי המקצוע", למרות שבין המקצוע הצבאי לבין מודל הגיוס, למשל, אין שום קשר.
לא אנשים מקצועיים יותר דרושים היום למערכת הביטחון, אלא אנשים שירצו לקבל החלטות. אנשים שיבינו שהביטחון, מעצם הגדרתו ועד למשאבים האנושיים והכספיים שהוא דורש, אינו עניין "מקצועי? של הזזת אוגדות, אלא עניין של תפיסת עולם ומנהיגות. אנשים שישימו את הצבא במקומו הראוי והחשוב כמי שמבצע בפועל את ההחלטות על בניין הכוח והפעלתו, אבל לא מקבל אותן. אנשים שירגישו שנבחרו להנהיג, לא להיות מונהגים. אנשים כמו דוד בן-גוריון, שהשבוע לפני 65 שנה פתח מחברת, התחיל לכתוב, והקים צבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם