עצמאיות בשטח
המדינה הצעירה אמנם חרתה את שוויון הזכויות המגדרי על דגלה כבר ב-48 אך קני ההתנגדות של השוביניזם הדתי עדיין לא פורקו
החג הלאומי, השנה, מתקיל אותנו בשלושה התקפי אלימות מסוג חדש: פרשת המין הקבוצתי בחוף בוגרשוב, ההתפרעויות במגרשי הכדורגל וההשתוללות בהצגת התיאטרון "גטו" בערב יום השואה. כל אלו מכריחים אותנו להסתכל מחדש על הקווים האדומים שהכרנו וחצינו ולהיבהל, להצטמצם, לסגת אחורה, למתוח קווים חדשים.
כשאנחנו מעיזים להרגיש מנוכרים וזרים בתוך המולדת שלנו ולשאול את השאלה: מי אנחנו? מה צמח פה, ואיך אנחנו קשורים לזה? מתייצבים מולנו מיד הפוליטיקאים עם הסלוגן המנצח "שוב השואה לא תחזור", ממששים את הכפתורים האדומים בקיום הקולקטיבי, מתעקשים להחזיר אותנו, בקול מזרה אימה, למצב פוסט טראומטי שבו איראן, מצרים וסוריה מהבהבות בצבעים של הסכנה ההיא. כדי שנבין כמה עוד יותר מפחיד בחוץ ושכדאי שנתגבר מיד על הפחדים שלנו, ניישר קו ונאחד את השורות כדי לשמור על "נצח ישראל.
ובתוך תרבות ישראלית צבאית, אלימה, מופרטת, אנחנו רוצות רגע לעצור ולשאול איך אנחנו הנשים, 51 אחוז באוכלוסייה, מגדירות את זהותנו. מאילו חומרים מורכבת הזהות שלנו כנשים שחיות במרחב הישראלי-לאומי-ציוני ואילו תכונות של התרבות הגברית במדינה הזאת מעצבות, מעצם טיבן, אותנו כנשים, מפלות אותנו, מכפיפות אותנו, סוגרות עלינו במלחציים ולא נותנות לנו להגדיר את עצמנו כחופשיות? עד כמה אנחנו רחוקות ממרחבים חופשיים שבהם נתפקד כאזרחיות שוות זכויות שלא כפופות למיניות המגדרית שלהן, והאם זה אפשרי בכלל?
אם פרופ' עוז אלמוג הוא הסוציולוג של "שרוליק", הרי שהמשפטנית ד"ר אורית קמיר היא המומחית לדמותה של "ישראלה", והשאלה הראשונה אליה היא איפה אנחנו נמצאות ביחס לנשים בחלקים אחרים של העולם, "הנשים ששייכות לרוב הציוני לא היו מעולם במצב רע בהשוואה לנשים אחרות בעולם.
המדינה הצעירה הסוציאליסטית חרתה את שוויון הזכויות המגדרי על דגלה כבר ב-1948. ב-1954 נחקק חוק עבודת נשים, כדי לאפשר לנשים ישראליות להיות ?אמהות עובדות; שנות השמונים הביאו
במקביל, כיהנה אישה כנשיאת בית המשפט העליון, ועד לא מזמן עמדו שלוש נשים (לבני, יחימוביץ' וגלאון) בראש שלוש מפלגות מרכז ושמאל, ללא מנגנונים של שריון או העדפה מתקנת.
נשמע נפלא. נאור, מתקדם והישגי בתחום העבודה, המשפט והאלימות המינית. בואי נעבור למרחבים שבהם עוד לא סללנו את הדרך ואנחנו צועדות על שבילי חצץ, נפצעות, מדממות ואפילו, לפעמים, לא תמיד יודעות שמופלות בגלל חזות נורמטיבית ונאורה של המרחב הציבורי.
"ראשית, בניגוד לשאר ארצות המערב, יש אצלנו תחום שבו האפליה המגדרית היא מפורשת וחקוקה: דיני המשפחה. בכל מדינה דמוקרטית נחקקים חוקי נישואים וגירושים שמהווים חלק בלתי נפרד מספר החוקים. ישראל בחרה להכפיף את האזרחים היהודים לדיני האישות של ההלכה היהודית כפי שהם מפורשים בידי דייני בתי הדין הרבניים.
"משמעות הדבר היא שלגברים יהודים יש זכויות יתר על פני נשים. רק גבר יכול לגרש את אשתו, בעוד היא לא יכולה לשחרר את עצמה מקשר הנישואים. גבר שאשתו מסרבת לקבל ממנו גט יכול לקבל ממאה רבנים היתר לשאת אישה נוספת; אין הסדר מקביל לשחרור אישה. ההסדר כולו מושתת על תפיסה יהודית מסורתית והלכתית שלפיה האישה קנויה לאיש ומשועבדת לו, בעוד הוא אינו קנוי או משועבד לה. התוצאה היא מצב משפטי וחברתי כה מפלה, שגם מהלכים מודרניים, שבמקומות אחרים יכולים להיות מתקדמים ומועילים (כמו ביטול חזקת הגיל הרך), אצלנו רק מגדילים את מעגל הסחטנות וההחלשה המגדריות".
עד כמה אנחנו מודעות לחומרת האפליה הזאת, ואיך אנחנו מתנהלות במצב זה כנשים וכציבור?
"סיפורים מחרידים על עלילות בתי הדין הרבניים מוכרים לכולנו. אבל כולנו, גברים ונשים, מקבלים עלינו את דיני האישות ההלכתיים וסמכות בתי הדין הרבניים כאילו זוהי גזרת גורל שאין ממנה מנוס. נשים אינן יוצאות לרחובות, שובתות רעב, או אפילו יוזמות שינוי ודורשות מן הכנסת לשנות את המצב.
"מעט מדי מוחות על ידי עריכת טקסי נישואים פרטיים. כמעט אף אחת לא מתנה את הצבעתה למפלגה בכך שזו תבטיח לפעול לשינוי המצב. התחושה הציבורית היא שמול בתי הדין הדתיים אין מה לעשות. מתחת לכל זה מסתתרת ההפחדה שאם נעז לדרוש שוויון בתחום הזה - נמיט כליה על העם היהודי ו?ניתן להיטלר לנצח.? זוהי מניפולציה רגשית פושעת שמצדיקה אפליה מגדרית גלויה, שיטתית, שכולם מקבלים. המטרה הבאה של הפמיניזם, ללא ספק, היא תיקון דיני המשפחה".
מהי האפליה הבאה בתור, לדעתך, שבתוכה אנחנו אזוקות עם או בלי להבין שכך המצב?
"סוגיית האמהות: מרכזיותה האוטומטית והבלתי מעורערת של האמהות בזהות הנשית בישראל. במרבית הארצות בעולם המערבי נשים משכילות בנות המעמד הבינוני בוחרות אם ובאיזו מידה הן רוצות שאמהות תהיה חלק מזהותן האנושית והנשית. הן בוחרות אם להיות אמהות ומה תהיה מקומה של האמהות בחייהן.
"בישראל האמהות לא נתונה לבחירה. היא עדיין נתפסת כמשימה נשית קדושה שאין עליה עוררין; חובתה של כל אישה לעצמה, למשפחתה ולקהילתה. החופש מאמהות נתפס בישראל כאגואיזם אישי או כפגם. הביטוי המובהק ביותר למוסכמה חברתית זו הוא העידוד הממסדי הכלכלי שניתן לנשים לביצוע טיפולי פוריות למרות סכנות לבריאותן; אין לו אח ורע בעולם. בעולם ליברלי נשים יכולות להיות אזרחיות ושותפות ללא קשר לתפקודיהן המיניים".
ואיך נזוז קדימה, נפעל, נשנה. אילו כלים צריכים להיות בידינו, שאין לנו?
"אנחנו לא מלוכדות וסולידריות. תחת כנפי הציונות, שמגדירה את עצמה קודם כל במושגי 'האדרת הגבריות הלוחמת', לא עברנו חברות נשי. בישראל, שלא כמו בחלקים אחרים של העולם המערבי, לא התרחשה סוציאליזציה פמיניסטית. נשים ישראליות הן קודם כל מזרחיות, אשכנזיות, רוסיות, פלסטיניות, פיליפיניות, חרדיות, לסביות, חד הוריות, נשואות, ורק אחר כך נשים. הנאמנות שלנו היא ללאום, לעדה, למגזר, למשפחה, למקצוע, למקום העבודה, לא למגדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם