יש חופים בירושלים
החופים הם נכס חברתי. לתיקון בחוק החופים משמעות אסטרטגית גדולה מכל מאבק פרטני - חשוב ככל שיהיה - על כל חוף וחוף
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
לאחר שאושרה בוועדת השרים לחקיקה, צפויה לעלות להצבעה בקריאה טרומית (ככל הנראה מחר, אלא אם הערר שהגיש שר התיירות יעכב את לוחות הזמנים) הצעת חוק עדכנית להגנת החופים שיזם ח"כ דב חנין בתמיכת אדם טבע ודין, התנועה הירוקה וארגונים נוספים. הצעה זו נועדה להגן על חופי ארצנו מפני תכניות נדל"ניות ישנות שאינן עולות בקנה אחד עם האיסור לבנות על חוף הים ובקרבתו.
להגנה על החופים יש משמעות החורגת מעבר לשמירה על שטח ציבורי זו או אחר. המשמעות של חקיקת החוק היא למעשה הצהרה שהחופים הם נכס חברתי אסטרטגי, כלומר נכס השייך לציבור שהוא בעל חשיבות חברתית אסטרטגית. כשם שקיימים נכסים בעלי חשיבות אסטרטגית בטחונית כגון צוללות גרעיניות (על פי מקורות זרים) או שליטה על מקורות הירדן, ישנם גם נכסים בעלי חשיבות אסטרטגית בהיבט החברתי.
החופים הם דוגמא לנכס מסוג זה. המשמעות של חופים בבעלות הציבור היא שהאזרח, כל אזרח, מחזיק בנכס – נכס בעל חשיבות אדירה עבור תרבות הפנאי ו"מילוי מצברים". האזרח המשלם מיסים, המשרת במילואים והממלא את חובותיו לחברה ולמדינה – כשמגיע סוף השבוע לאותו אזרח יש לאן לצאת ולנפוש, לקבל השראה ולמלא את מצבריו. אמנם לא מדובר בנכס אישי אלא בנכס משותף לו ולשאר האזרחים, אך זה כמובן כל הרעיון.
◄מאבק מחוף לחוף: בצת פינת פלמחים
◄עוד גל גדול: לא סיימנו לשמור על החופים
◄לנצח במאבק סביבתי: פתרון נוסח פלמחים
החוק הנידון הינו התגלמות הצדק החברתי: האזרח נותן ונותן, ואחת התמורות עבור אותה נתינה היא זכיה בנכס – כזה שאינו ניתן להפקעה. יחסי הגומלין עם המדינה אינם מסתכמים במתן שירותים הדדי אלא גם בחלוקת נכסים, ולא רק לבעלי המאה.
לנכס אסטרטגי ציבורי יש משמעות חברתית בהיבט הסולידריות שהוא מייצר. הפקעת הנכסים האסטרטגיים מידי הציבור לטובת יזמים פרטיים מולידה תסכול וניכור
לעומת זאת, נכס ציבורי משותף בעל ערך מגביר סולידריות בקרב האזרחים: כשם שהם חולקים את נטל הביטחון (טוב, לא כולם) ואת נטל המיסים, כך הם גם חולקים את פירותיה של הארץ בה הם יושבים ושל המדינה אותה הם משרתים. המשוואה הזו בין סולידריות ותרומה לעיתים סמויה מן העין, אך היא שרירה וקיימת.
החוק העולה להצבעה קובע כי תכניות ליוזמות נדל"ניות בחופים שאושרו טרם שנת 2004 – מועד חקיקית חוק החופים הקודם – יעמדו לבחינה מחודשת. המסר המשתקף מחקיקה מעין זו הוא שסדר העדיפויות במדינה משתנה וכאשר זה קורה, יש למחוקק לגיטימציה להפוך החלטות ישנות שעניינן עוול.
הדבר מזכיר במידת מה את חוק תגמולי הנפט והגז שנחקק בעקבות ועדת ששינסקי. גם במקרה ההוא, הסוגיה היתה שינוי בסדר העדיפויות חרף החלטה קודמת, מתוך הבנה שזו היתה נגועה בעוול חברתי וכלכלי. אני מניח שגם הפעם, בדומה ל"חוק הנפט", יופעלו לחצים על חברי הכנסת שלא לתמוך בחוק החופים. ואני מקווה שגם הפעם, בדומה לחוק הנפט, השכל הישר וטובת הציבור יגברו על הלחצים והחוק יעבור ללא ריקונו מתוכן.
זאת, כאמור, מכיוון שלא מדובר בגורל של עוד פיסת אדמה ובשאלה אם זו נתונה לרשות הציבור או לרשותו של יזם זה או אחר, אלא בהחלטה על נכס אסטרטגי של החברה הישראלית. מדובר בשיבוץ אבן בחומת הסולידריות החברתית של אזרחי ישראל – אותה סולידריות הסובלת בעשורים האחרונים מהיסדקות מדאיגה, אותה סולידריות שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לוותר עליה.
בסופו של דבר, מדובר בכוחנו הלאומי ובכושר עמידתנו הכרוכים בעבותות בחוסננו החברתי. מדובר בצדק חברתי, שלעולם צועד יד ביד עם צדק סביבתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם