איפה הילד
אני מודע לזה שעכשיו, לאחר שהחתונה שלי ושל אשתי הפכה לאלבום בסלון, להביא ילד לעולם זה צעד מתבקש. אבל תינוק זה דבר מפחיד
האמת היא שהייתי שמח להתחיל לייצר ילדים (נתחיל בילד אחד ונעצור שם אם צריך), ואני מודע לזה שכעת, לאחר שהחתונה שלי ושל אשתי היא לא יותר מזיכרון דהוי ואלבום תמונות שמונח בסלון, זהו הצעד המתבקש - אבל אני מפחד. תינוק זה דבר מפחיד. מעל לפני השטח הפחד הוא בעיקר עניין כלכלי. מעל לפני השטח אני יושב ומחשב חישובים, ומגיע למסקנה שעוד לא הגעתי לחוף מבטחים פיננסי שיאפשר לי ולאשתי לפלוט אל העולם ההולך ומתייקר צאצא טרי. הילודה היא עסק יקר, אני אומר לעצמי בישיבות על הנושא שאני מנהל עם עצמי, תינוק זה חממה של מוצרים: טיטולים, מטפלת, בייביסיטר, עגלה, צעצועים, טיולים, בגדים, אוכל. או במילים אחרות: עוד 3,000-2,000 שקל בחודש, שאין לי.
מתחת לפני השטח הפחד מהילודה מתגלה כפחד לאבד דברים. כמו את תל אביב. הרי בעיר המטורפת הזאת שמתבשלת בבועת הנדל"ן של עצמה המעבר מבית של 2.5 חדרים (שבו אני גר עכשיו עם אשתי) לבית של 3.5 חדרים (בו אצטרך לגור אם יהיה לי ילד) הוא משמעותי ויקר להפליא, וסביר להניח שילד יגרום לכך שניאלץ להגר אל חיק הפריפריה. וזה לא שיש לי משהו נגד הפריפריה, וזה לא שאני "לא עוזב את העיר עבור אף אחד" אבל בתור מי שסובל מחרדת נטישה תוקפנית במיוחד, אני לא אוהב לעזוב שום דבר. פרידות, כולל פרידות מוניציפליות, הן לא הצד החזק שלי.
גם זמן וסבלנות אני מפחד לאבד. השמועות אומרות שתינוק דורש ממך זמן - ואני מאמין להן. להרגשתי תינוק עלול לסבך אותי עד כדי כך שאגיע למצב שבו אצטרך לעבוד בצורה השנואה עלי: ממוקדת ויעילה. עם תינוק ברקע לא אוכל להמשיך בסגנון החופשי וההדוניסטי האהוב עלי, שבו אני כותב פסקה, ואז משתעשע ברחבי האינטרנט - בודק מיילים, מרפרש רשתות חברתיות, בודק עדכונים באתרי חדשות - ואז חוזר לעוד חצי פסקה וחוזר חלילה. תינוק יאלץ אותי לקום בבוקר ולמצוא משמעת עצמית. מפחיד.
תינוק גם דורש סבלנות, וסבלנות זה קונספט שרוב הזמן אני לא ממש מתחבר אליו.
והאמת היא שרק עכשיו, כשאני כותב את הדברים האלו, אני מבין שכל הפחדים האלה הם בעצם שלוחות של פחד גדול יותר, מורכב יותר, קדמוני יותר: הפחד מלהתבגר. לפן הכלכלי יש חשיבות, אין ספק בכך. אבל הפיננסיה משחקת כאן רק בתפקיד משנה. את התפקיד הראשי משחקת הבגרות; בגרות שמגיעה יחד עם הרחבת התא המשפחתי. כי אם ברור לי דבר אחד, זה שברגע שילדך הראשון מופיע, חייך משתנים ללא הכר. בין שתרצה ובין שלא, ברגע שהילד יגיע תיאלץ לוותר על הרבה דברים שלא בהכרח רצית להיפרד מהם, ותצטרך להרחיב את מעגל האחריות שלך, ולוח הזמנים שלך יצטמצם עד כדי כך, שכמעט כל דבר תחת הקטגוריה "פנאי" ייחשב ל"חריגה בלו"ז", והעולם הזעיר שטיפחת עד כה יהפוך למפלצת שיורקת אש, צרחות, פליטות וטיטולים, ואתה תיאלץ להשתנות בהתאם ולהפוך לבן אדם שמסוגל לנצח את המפלצת הזאת.
"אל תחשוב שזה כזה פשוט להיכנס היום להריון", הסבירה לי אשתי לפני כמה ימים, כשנקלענו לשיחה על הנושא - לאחרונה אנחנו "נקלעים" לשיחות רבות על הנושא. אחר כך היא גם הציגה בפני מאמרים בנושא. הנתונים שם היו מרעישים מבחינתי: הסיכויים להיכנס להריון בחודש הראשון לאחר הפסקת אמצעי המניעה הם די נמוכים: בין 15 ל-25 אחוז. הסיכויים הגבוהים ביותר הם בחצי השנה הראשונה. אבל רק אם אחרי שנה של ניסיונות, כך אומרים המומחים, לא נוצר הריון, אפשר להכריז שיש בעיה. כלומר שזה מאוד סטנדרטי ושכיח שייקח חצי שנה עד שנה להיכנס
ופתאום, כשהיו לי הנתונים האלה מולי, הרגשתי הרבה יותר נינוח. פתאום הכל התגמד להנחה הבסיסית ש"אפילו אם נניח ונתחיל מחר את המרוץ אל ההריון, אנחנו עדיין מדברים על יותר משנה עד שיגיח ילד לאוויר העולם". צמד המילים הזה "יותר משנה" העניק לי המון נחת. זה אולי ילדותי, אבל כשאני חושב על משהו שאמור לקרות בעוד "יותר משנה" זה מבחינתי כמעט כמו משהו שלעולם לא יתרחש. באותו הרגע גם אמרתי לאשתי: "אם ככה אולי באמת תפסיקי בקרוב עם הגלולות, ונעשה ילד". וזה אולי הדבר הכי ילדותי-בוגר שעשיתי בחיי.
אני חייב להודות שיש משהו בודד בלהיות נשוי חצי שנה בלי שום תינוק באופק. לעתים אני פוסע לי ברחבי הדירה שלי, מקשיב להד של צעדי, וחושב לעצמי שלהתחתן בלי להביא ילד זה קצת כמו תוכנית חיסכון שאתה לעולם לא שובר.
בדירה מולי גר זוג צעיר שנוהג לצאת עם שני כלבי הפקינז שלהם לטיולים מרובים. לאחרונה אפשר להבחין בבטן ההריונית של האישה. תמיד כשאשתי רואה אותה היא אומרת ש"אישה בהריון זה הדבר הכי סקסי בעולם". אני לא מבין מה בדיוק סקסי בזה, אבל מהנהן בהסכמה. יש הרבה הנהונים בהסכמה בחיי הנישואים. בדירה שבקומה מתחתי נולד ממש לא מזמן תינוק, ולפעמים כשאני יורד במדרגות אני מבחין במשלוח טיטולים ענק שמחכה מחוץ לדלת הדירה. ולפעמים, בייחוד אם זה בשעת לילה מאוחרת, אני חש שהטיטולים קורצים לי ולוחשים לי: "קח אותנו, ליאור, אליך לדירה, הנח אותנו בצד וגש לעשות ילד".
שתי קומות מתחתי גרה משפחה עם שני ילדים. לא מזמן, כשהוצאתי את הדואר מהתיבה, ראיתי את האבא מגיע עם הילד בן השלוש, שהחזיק בידו ואמר פתאום: "אבא, אתה יודע שאני אוהב אותך". שעות רבות אחר כך המשפט שאמר הילד לאביו עוד הדהד לי בראש.
וכשזרקתי את עצמי בלילה על המיטה וכיביתי את האור, חשבתי על הילדות הפרטית שלי ועל איך בגיל שנתיים עברתי למשפחה מאמצת בשל חוסר הכשירות של הורי הביולוגים לגדל אותי, ואיך תמיד שאלתי את עצמי: מדוע הם עשו אותי, אם הם לא היו במצב כשיר ואם באתי להם בזמן כל כך לא טוב?
בהמשך הלילה התחיל התינוק מדירת הטיטולים לבכות בקולי קולות, ואני קמתי מהמיטה וניגשתי לסגור את החלון. עד שהשלמתי את סגירת החלון הגעתי למסקנה שמרוב תכנונים, חישובים והתחבטויות אני עלול להשתגע בצורה לא סימפטית, ושיש דברים בחיים שצריך לעשות - פשוט כי זה מרגיש נכון.
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם