מבוא לתורת הקבלה (זהירות, כתבת שטח)
דווקא ביום השיא בבן גוריון, הגעתי לשדה כדי לאסוף את ביתי. המסקנה: רק בישראל כל המשפחה מגיעה לאסוף אדם שהיה 3 ימים ברודוס
רק בחודש האחרון עברו בבן גוריון יותר ממיליון איש מכל קצוות המחנה הפוליטי, ודווקא ביום השיא הגעתי לשדה הבריחה כדי להתייצב בזמן באולם קבלת הפנים, שם אלגנטי לבלגן כאוטי, כדי ליטול משם את הבת שלי שהמריאה מניו יורק בטיסה 002 של אל על, שאיחרה בחמש שעות, אבל גם תמורת 1,600 דולר הם לא טרחו להודיע לי את זה. ככה זה כשאתה לאומי.
משום שנותר לי הרבה זמן עד לנחיתת הבת, החלטתי להרוג אותו באולם הטיסות היוצאות, שהשחיר מאוכלוסייה ססגונית, כאילו בקיץ שעבר החגיגה הייתה בשדרות רוטשילד וכעת זה לגמרי כאן, וססמת ה"צדק החברתי" הוחלפה ב"תרפיה טיסתית".
אלפי אנשים יצאו אל שערי הטיסות, לא חשוב לאן, רק תיקחו אותו מפה! מפחיד
אז מה אני אגיד לכם, כנראה שלפעמים עוזבים.
כשניסיתי לפלס לי דרך החוצה ולרדת לאולם הקבלה, חסם אותי גוש הדיוטי פרי. נחילי אדם מעמיסים עגלות של פקטים של פרלמנט ומרלבורו, עקב עליית מחיר הסיגריות. "אני אישית לא מעשן", אמר לי אחד מהם, "אבל אני יכול לעשות על זה מכה אחרי שאחזור". ומיד זיהיתי אצלו פוטנציאל לשוק שחור.
אם מישהו יבדוק את זה לעומק, אין לי ספק שמה שבאמת מעניין אחוז גדול מאוד מהנסים לחו"ל זה הדיוטי פרי, ואיך עדיין אין סטארט-אפ של טיולים מאורגנים לחנויות הפטורות ממכס, בלי לטוס לשומקום, שאצל רבים מהנוסעים הן נקודת שיא בטיול שלהם, ושום רכס הרים בשוויצריה או מסע שורשים למחנות בפולניה לא יתקרב לריגוש של רכישת ליטרים של אפטר שייב וקוניאק "הנסי" בנמל הבית.
והנה אני שוב באולם הקבלה. אני לא מכיר עוד מקום בעולם שבו כל המשפחה, כולל ילדים וסבתא על כיסא גלגלים, באים לקבל בן משפחה שהיה שלושה ימים ברודוס.
"תגידי, זה לא נראה לך יודהל'ה?", שואל גבר מסוקס בנעלי קרוקס וחולצה צהובה שכתוב עליה "מכבי נתניה". "לא," אומרת האישה שלו לכאורה, "מה קרה לך, יודהל'ה הרבה יותר גבוה". "אולי הוא גבה ברודוס", אומר מכבי נתניה. "זה לא הוא", שאג אחד הילדים ההיפרים לסבתא שכנראה הייתה לגמרי חירשת. ואיזה מזל שבהמתנות קודמות כבר למדתי משהו בתורת הקבלה:
אין שום סיכוי לזיהוי ולווידוא בים מקבלי הפנים הזה. המוני ישראלים מסתירים לי את מצעד הנוחתים בבלוני הליום אדומים ענקיים שכתוב עליהם "I LOVE YOU" ובזרי ורדים קמלים בתוך נייר צלופן לח.
מובן שאפשר לצחוק על כל אלה, אבל אני נוקט את העמדה החמלתית המתבקשת - בארץ שבה אינך יודע לאיזו מדינה תקום מחר בבוקר, חשוב לך לדעת שהחייל שלך חזר. וגם החוזר תמיד קצת מתפלא שהארץ שלו עדיין לא התפרקה והיא עדיין כאן.
גל שחור של חסידי ברסלב מברוקלין מתנפץ אל שער היציאה, וזה די מבשר לי שעוד מעט אראה את הבת שלי. והנה לכם - למרות שבדרך כלל הבת שלי יודעת שאני מחכה לה מחוץ לקבלה, משתעל עם הסיגריה שלי בכל מזג אוויר ומחכה למסרון חילוץ ממנה, הפעם דווקא נדחקתי כדי לקבל עוד שיעור העשרה בתורת הקבלה.
המשפחות של החוזרים דורסות אותי כדי לפרוץ אל מסלול החוזרים ולחבק את הבן האובד כמה שיותר מהר. שני מקבלים מקצועיים מתפרצים לתוך מסלול הנוחתים, מחבקים זוג חוזרים בחום, כי בכל פעם זה כנראה מפתיע כשמישהו מחליט לחזור. מה, הוא לא קורא עיתונים? הוא לא יודע שהוא חוזר למלחמה?
כשאני רואה את החיבוקים ואת הצ'פחות ושומע את הצעקות "מה קורה אח שלי", קשה לי שלא להתרגש מכל זה, אולי בגלל שלי יש רק אחיות.
והנה, הבת שלי מגיעה. תמיד אחרונה. אחרי הטייס. כמו אבא שלה. היא לא מאמינה שאני מחכה לה באולם הבלגן עם כל האנשים הטובים עם הבלונים והפרחים והטעויות בזיהוי.
"אבא?", היא מופתעת, "מה אתה עושה כאן? תמיד אתה מחכה לי בחוץ...". "כי אני...", אני פולט לה. איך להגיד לה שמדובר בכתבת שטח ביום שיא בבן גוריון? "נלך לאוטו?", היא מציעה באדיבות מהולה בקוצר הרוח של טינאייג'ריות מוטסות. "רק עוד רגע, נטאשה. אבא רוצה לראות פה עוד משהו". מה?".
אני לא יכול להגיד לה שאני במתח של סטודנט מתחיל במדעי הקבלה. "הנה", אומרת הגברת שמחזיקה בבלון האדום שכבר מתחיל להתרוקן ויצא מהקשרו, "הנה יודהל'ה שלנו".
"אמא! אבא!", צועק יודהל'ה, והזוג, שכעת אני יודע שהוא הוריו, רץ מדלג בעוז מעל גדר החבלים, הסבתא מתגלגלת אליו במהירות קטלנית וגם שני הילדים קופצים לזרועותיו החסונות והשזופות של יודהל'ה, שהיה כמעט שלושה ימים שלמים באי רודוס. והנה אמא שלו שולפת את הבלקברוש שלה ומצלמת כמה תמונות שיוכיחו שאכן יודהל'ה לגמרי חזר.
ורק אז אני מרגיש שאני יכול להתפנות מהשדה עם הבת שלי ולתת גז הביתה, ולהרגיש כמעט מאושר. ותודה לאלוהי המטפורות - ממש באותו ערב נחת רכב החלל קיוריוסיטי במכתש גייל הצחיח בכוכב מאדים, אחרי טיסה של תשעה חודשים והוצאות של 2.5 מיליארד דולר, במטרה למצוא מים ואולי גם סימני חיים על מאדים. ואף אחד לא חיכה לו שם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם