מוסד השלשות: ישראל לא פוגעת
בתחרות קליעה מחוץ לקשת נבחרת ישראל תנצח את איסלנד, אבל תפסיד לכל היתר. לקראת סרביה ומונטנגרו צריך לצאת מהסרט הזה
נבחרת ישראל בדיכאון. שייצאו מהסרט הזה עודד קרני
יש בדמיון הזה בין סגנון המשחק האמריקאי והאיסלנדי (כשבינהן נמצאות נבחרות שאר העולם, כולל ישראל, שנגועות באותו הרגל) משהו מאוד מבלבל. תמיד הרי חשבנו שההבדל בין שחקן על ברמה העולמית לשחקן אירופאי נחות ומוגבל מגולם בפער שבין דאנק מפלצתי של לברון ג'יימס לבין ניסיון חדירה כושל של איזה איסלנדי זב חוטם או אסטוני בשם סוק, אלא שאז באה טרפת השלשות והקהתה את הפערים.
עד כמה שונה, בעצם, שלשה יפיפיה של קווין דוראנט בג'אמפ מאזור החצי פינה ימין משלשה של סטפנסון האיסלנדי, גם היא תוך קפיצה לאחור? איך הצליח מוסד השלשות להחביא את ההבדל - שהוא מזמן כבר מהותי ולא כמותי - בין דוראנט לבלונדיני האיסלנדי שנראה כמו סייען דיִיג?
התשובה המתבקשת היא שכשם שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כך המענה לתהיה הזו נמצא בסטטיסטיקה. אחוזי השלשות של ארה"ב בטורניר האולימפי היו 44% (ראשונה בטורניר), לעומת 32% בלבד של איסלנד בשלושת משחקי טורניר ההעפלה ליורובאסקט.
האיסלנדים יכולים לטעון שהם לפחות מודעים לעצמם ולכן זרקו רק 26 שלשות בממוצע למשחק ולא 36 כמו הנבחרת האמריקאית, אבל האמת היא שהסיבה היחידה לכך היא שהם פשוט לא הספיקו. האמריקאים משחקים מהר יותר, משיגים יותר התקפות במשחק ולכן יש להם יותר הזדמנויות לזרוק שלשות. אין פה שום דבר טקטי, אלא רק תולדה של מגבלה אתלטית מצד האיסלנדים.
האתלטיות היא האקס פקטור בסוגיה הלכאורה לא הגיונית הזו. בשביל לקלוע שלשות באחוזים מצוינים (ו-44% קבוצתיים עם 36 נסיונות למשחק זה נתון פנטסטי) צריך לא רק להיות צלף, אלא גם להיות אתלט. תחשבו כמה מהשלשות האמריקאיות באולימפיאדה היו עם שחקן בפרצוף - בערך 70% מאלה שזרקו דוראנט וקובי, ו-100% מאלו שזרק כרמלו אנתוני. בשביל להשחיל פנימה שלשה כזו, שלרוב נזרקת בג'אמפ (שחרור הכדור תוך שהיה באוויר), צריך להיות וואחד אתלט.
ישראל, כמו שאר העולם, זורקת המון שלשות, אבל מי מהקלעים שלנו גם אתלט? הלפרין קלע שלשה בג'אמפ בפעם האחרונה בנצחון
החוץ של מכבי במדריד ב-2008, וגם זה כי השעון הכריח אותו; פניני לא יודע לזרוק בג'אמפ; אוחיון יכול לנסות אבל האחוזים יהיו מאכזבים; ורק כספי ולימונד מצליחים איכשהו להשחיל שלשות בפייד אווי מהפינות.
מול נבחרת איסלנדית שנחותה מאיתנו אתלטית ואפשרה לשחקנים להשתחרר לשלשות בעצמם, צלפנו 12 מ-20 לשלוש והרגשנו תותחים, אבל לקראת סרביה ומונטנגרו צריך לצאת מהסרט הזה. במשחקים החשובים באמת יש להקפיד לזרוק שלשות רק אחרי הנעת כדור שמשאירה את הזורק חופשי, ולא לתת לאופוריה של רייקיאוויק - שם כל הלפרין הוא פתאום כרמלו - לעלות לנו לראש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם