
הסלמה בימי בחירות
יותר מדי פעמים קבענו את גורלנו בבחירות בגלל מלחמות. הבחירות הנוכחיות עוסקות בכלכלה ובחברה, ולמנהיג החברתי יש לראשונה יתרון על פני זה הביטחוני. כך זה צריך להיות, ואסור לתת לאירועים האחרונים להסיט אותנו מהדרך הזו

האירוע בעזה חמור, אין ספק, והוא מחייב תגובה חריפה. לא ייתכן שישראל תיסוג לגבולות 1967 ותמשיך לחטוף רקטות וטילים נגד טנקים שיפגעו בחיילים על הגדר. העניין הוא שהתגובה הבלתי נמנעת שלנו והתגובה שמנגד עוד יהפכו את הבחירות הקרובות למערכה על המצב הביטחוני בדרום. וחבל.
אתמול (א') כבר הבטיחו ראש הממשלה נתניהו, השר סילבן שלום, השר ישראל כץ והרמטכ"ל גנץ, כל אחד בתורו, להחריף את התגובה מול חמאס. פירוש הדבר הוא הסלמה בימי בחירות.
אין מה לעשות. המלחמה משבשת את הדעת הדמוקרטית. היא מסיטה את תשומת הלב מבעיות היסוד. היא עובדת לטובת האנשים שמחזיקים במושכות באותו רגע ממש, כי רק מהם אנחנו מצפים לישועה מיידית. המלחמה מונעת דיון אמיתי כי מיד יהיה מי שיקפוץ ויאמר: "שקט, יורים, זה לא הזמן למחלוקת."
בעבר היו כמה מנהיגים שעודדו את הפעולה הצבאית וניצלו אותה לטובת הבחירות. הם ידעו להופיע בזירה עם מעילי רוח ולהצטלם על נגמ"שים עם קציני שטח צעירים והצהרות לוחמניות במיוחד. לא תמיד זה עזר להם. נקווה שזה לא יקרה הפעם, גם אם ראש הממשלה כבר בדרכו לדרום.
כי מה שלא יהיה, אסור לתת לאירועים האלה לכבוש לחלוטין את סדר היום. קרו כאן דברים בשנתיים האחרונות. מאות אלפי אנשים יצאו לרחובות בגלל המצב החברתי-כלכלי, ועדות הוקמו, חוקים חברתיים עלו ונפלו בכנסת, השיח הציבורי השתנה; לא רק ימין ושמאל מדיני וביטחוני, אלא גם ימין ושמאל אחר.
מפלגות התגבשו לפי קווי מתאר חדשים. רוב המפלגות מדקלמות את אותן הסיסמאות בעניין ההסדר המדיני שלא יקום. כולן מסכימות שהעניין הפלסטיני תקוע ללא תקנה, גם אם אבו מאזן ינסה לעורר אותו שוב.
הרבה פעמים, יותר מדי פעמים, קבענו את גורלנו בבחירות בגלל מלחמות, מבצעים או אירועי טרור. זה קרה אחרי הניצחונות בששת הימים, אחרי מלחמת יום הכיפורים וגם ב1981- (הפצצת הכור העיראקי), ב1988- (הפיגוע באוטובוס ביריחו),
אגב, לפני מלחמת 1967 ובעיות השטחים, הבחירות עסקו בדרך כלל בנושאים חברתיים ראויים, החל במאבק על הזרמים בחינוך, עבור בוויכוחים על קליטת העלייה, גיוס הנשים, מיהו יהודי והיחסים עם גרמניה וכלה במשפט קסטנר. הקמפיין האמיתי עוסק היום בכלכלה ובחברה, וזו זכות גדולה. אפילו הנושא האיראני נדחק, כי הציבור לא מרגיש תחת איום מיידי ועדיין לא מתרגש מרישומי היד של נתניהו.
למנהיג החברתי יש בפעם הראשונה יתרון על פני המנהיג הביטחוני. כך זה צריך להיות. הוויכוח על היציבות במשק, הפערים בין המעמדות, הדאגה למסורת ולאיש החלש וחובת השירות לכל הם נושאים שזנחנו בגלל המצב הביטחוני, ועכשיו עמדנו לטפל ולהכריע בהם. חבל שחמאס יפרק את הנכס האלקטורלי הקולקטיבי הזה.