שיפודים
מה אסור לומר בסקרים פוליטיים, חוויות מאימפריית ההיי טק, מתי בדיוק מתרחשת מחאת הפראיירים?
"האם תסכים לסקר קצר בנושא פוליטי?"
"כן".
שיחה כזו הגיעה אל שלוות טלפוני. היא תגיע גם אליכם: הכינו עצמכם לשאלה שאסור לכם לענות עליה. כי אחרי כמה שאלות (אתה עולה מברית המועצות לשעבר? לא) מגיעה השאלה: "לאיזו מפלגה תצביע, אדוני?".
התשובה שלי מוכנה מיד ותמיד: "אסור לשאול, ואסור לענות".
"מותר לשאול. אתה לא חייב לענות".
"לא, גברתי. אסור לשאול, ואסור לענות".
היא בכל זאת סוברת: "מותר לשאול. זו מדינה חופשית".
"לא, גברת, אסור לשאול. זו סכנה לדמוקרטיה. הבחירות הן חשאיות".
אני מבין שהיא עושה את עבודתה, וקוראת מן הנייר תמורת 35 שקלים לשעה, אבל מבהיר לה ולכם: "אם מישהו שואל אותי מה אני מצביע, אני פונה מיד לתחנת המשטרה הקרובה ומתלונן על פגיעה בדמוקרטיה".
הרי חשאיות ההצבעה לא מאופיינת רק בבחירת הפתק מאחורי הפרגוד. כאשר שואלים אדם מה הוא מצביע והוא עונה, כי לא נעים לו לא לענות, הוא כבר עיוות את התהליך הדמוקרטי, שעיקרו הוא שיקול בינך לבין עצמך בלבד מה להצביע. נכון, אתה יכול לשקר ולענות - לנותן עבודתך, לבחורה שאתה מנסה להרשים, למורה של הבן שלך - תשובה שתועיל ליחסי הציבור, ואז לשים במעטפה האטומה פתק אחר. כבר לא טוב.
אם אתה חי בתחושה שתצטרך לענות לשאלה מה תצביע, השיקולים שלך נגועים ברצון החברה, בהפקת תועלת, בהימנעות מלהרגיז את סביבתך. ככה נהרסת החשיבה החופשית.
רשמו לפניכם את התשובה הנכונה, למקרה שמישהו, אפילו חבר, ישאל אתכם מה אתם מצביעים: "אסור לשאול, ואסור לענות".
הדמוקרטיה רגישה. חובה להגן עליה.
במסגרת סיבוביי הבלתי פוסקים בסביבה, נכנסתי השבוע לאחד מבתי ההייטק הגדולים של ישראל והעולם. זו חברה שהיית מייחל להיות בעליה, ובעליה הוא ישראלי, ומה שעושים בחברה שלו דרוש לאינטרנט ולעולם המחשבים בכל העולם כולו מזה שנים רבות.
הם פועלים מישראל, והייתי שם - באולם המבואה של הבניין שלהם בתל אביב.
ואז ראיתי בחלק הרחוק ממני של הלובי קיר זכוכית, ומאחוריו פוסעים לכאן ולשם אנשים צעירים. מיד הבנתי: זו המסעדה של עובדי אימפריית ההייטק הזו.
מעבר לזכוכית סובבים וחיים המובחרים והנעלים שהתקבלו לחברה הזו.
עשיתי עצמי מרוכז בהמרת פרנהייט לצלזיוס בעל פה, אבל משכתי עצמי בצעדים קטנים קרוב יותר אל קיר הזכוכית, לראות יותר טוב. ידעתי שאני מתנהג כמו בני העם הפשוטים של המאה ה-17 הצופים מבעד לחלונות המוארים של הארמונות בבני האצולה המבלים בנעימים.
יצאתי מהבניין, ואני רואה לתדהמתי גם בני הייטק יוצאים. למה אתם יוצאים מכאן? רציתי לזעוק להם. אתם צעירים ותמימים ולא מבינים: אל תצאו. שם בחוץ לא טוב כמו כאן בפנים.
שבעה צוותי צילום היו שם. מערוץ 2 ועד ערוץ 9, ועוד מגוון עיתונאים, וכולם מול שישה פעילים: נשים בחולצות "שירות לכולם", וג'ינג'י אחד.
זה היה בשבוע שעבר, עת עצרתי לראות מה קורה במאהל הפראיירים. דיברתי עם הג'ינג'י (שמו שמור) ועם אמהות הפראיירים. מול הטון ששלט בשיחה תהיתי: "האם אתם כאן כדי להפיל את ביבי?" זהבה אלון, אישה נאה, הסבירה: "אנחנו הפורום לשוויון בנטל. אנחנו פועלים כבר חמש שנים. לפני שנה הגיע גוף שנקרא 'המחנה המשותף' והם הביאו הרבה כסף".
עידן מילר מדבר בשם "המחנה המשותף" ולא צריך הבנה שמעל לממוצע כדי לתפוס שהוא פועל כנציג "התנועה" של ציפי לבני. הוא גם מתראיין ככה לערוץ 2.
אחרי שהראיון תם, הנשים בטריקו מתמרמרות ומטיחות טענות בכתב ערוץ 2. זהבה אלון אומרת לו: "למה אתה לא מראיין אותנו", יש כאן שתי קבוצות. אנחנו לא פוליטיות. כל מי שיביא לשינוי אנחנו בשבילו. אנחנו לא מ'התנועה'.
מפה לשם חולפת התרגשות פתע: "ציפי לבני ועמיר פרץ מגיעים", אה , לכן הטלוויזיות שם.
הם אכן מגיעים. עומדים ונואמים. אין בדיוק למי, אבל הם ממילא תמיד נואמים לעדשות.
הכל צולם, וציפי ועמיר נעלמים. אני נשארתי.
הייתי בטוח שההחתמה על העצומה למען המילואימניקים היא הכי קלה בעולם. מבהירים לי: "לא פשוט. בתל אביב יש גם צעירים שאומרים שלא צריך צבא, אנחנו בעד שלום, ודברים כאלה".
אני לא מאמין. ואז אני רואה מה שלא פיללתי שאראה מימי. מגיע נער צח לחיים במכנסים קצרים וגרביים פסים. קוקו תלתלים יבשים עוטר את ראשו. הוא נראה מתעניין. הנער מוזמן להתקרב. כשהוא רואה את טופס החתימה הוא אומר: "אני לא חותם. אני נגד צבא", בשקט הוא אומר את זה. במבטא מתפנק מעט. זהבה מנסה להסביר לו: אתה צריך להגן על חייך. אבל קיר מפריד ביניהם. הוא הולך. היא בהלם חוסר קרב. אני מרגיש שגחל בוער לי בבטן.
חזרתי לשם ביום שישי כדי לראות עוד. הגעתי ונדהמתי: מולי היה כר דשא ריק. אין מאהל.
מה? האם הם שם רק כשבאים לצלם את ציפי מובילה את מאבק המילואימניקים?
אני בעד המאבק הזה בכל לבי. אמרתי גם לג'ינג'י את הנוסחה שלי לגיוס: "כל חרדית וכל חרדי, כל ערבייה וכל ערבי", אבל זרם אכזבה עובר בי מול הדשא הריק. אני מתחיל לתהות מי הפראייר. יש לי חשד עמוק שהכל נעשה פוליטי, ולכן יש רמאות תמידית בכל פינה ובכל מחאה. גם הדברים הנכונים הם רק לוקיישן לצורך נאום של פוליטיקאי בטלוויזיה.
שוב הגחל בבטן.
תלמידי ישראל הגיעו למקום השביעי בעולם במתמטיקה. יש מעכשיו ילדינו יכולים לחשב בקלות כמה שניות יש להם מרגע הישמע האזעקה עד למחסה הקרוב בהתאם למרחק שלהם מאזור ההתנתקות.
הנסיכה מילאה שלולית בדמעות. היא ישבה בבית קפה עם חברה ופתאום קראה בעיתון שבישראל שליש מהנישואים נגמרים בגירושים.
אמרה לה חברה טובה: זה לא כל כך נורא, בארצות הברית אלו חמישים אחוז. הבכי של הנסיכה הפך לרם עד כדי כך שאוטובוסים שעברו ברחוב עצרו:
זו בדיוק הבעיה. הכרתי צפרדע מקסים, והוא אמר לי: "נשקי אותי. אהפוך לנסיך. קיבלתי הצעת עבודה נהדרת באמריקה ואקח אותך איתי".
oumeir@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם