אופטימיות היא שם המשחק
עד שהשמאל הישראלי המיואש ימצא מועמדים שמסוגלים להבטיח לבוחרים שלהם קצת יותר מדם, יזע ודמעות, הוא ימשיך לאבד מהרלוונטיות שלו
אמת, המצב הביטחוני באותה עת היה פחות נואש, אבל גם אז המציאות באזור לא הייתה מלבבת: רבין נבחר במהלך האינתיפאדה הראשונה בעוד ברק עלה לשלטון כשישראל הייתה שקועה עד צוואר בבוץ הלבנוני. בעזרת הכריזמה (החמקמקה במיוחד, במקרה של ברק) והעבר הביטחוניסטי הם הלהיבו את הבוחרים והפכו לראשי ממשלה.
"קמפיין רדום". בנימין נתניהו צילום: ראובן קסטרו
באופן מוזר, בבחירות 2013 האופטימיות היא נחלתו של הימין. למרות הקמפיין הרדום של הליכוד ביתנו, שמעלה תהיות לגבי שיקול דעתו של בנימין נתניהו, הטון השולט בסרטונים שפורסמו עד עתה באינטרנט הוא שנפלא פה: ראש הממשלה נצפה שם נואם באו"ם או זוכה למחיאות כפיים בקונגרס האמריקאי, מצולם בפוזות אינטימיות עם שנוא נפשו ברק אובמה ומתפאר בהישגים גם בכלכלה ובביטחון.
כשמצרפים לתמונות הללו את הזחיחות שהפגין כששרית חדד שרה לכבודו את "אתה תותח" ואת האקסטזה של מירי רגב, מקבלים את הקוקטייל המעורפל שמבטיח הליכוד לבוחריו - נשמור על קומתכם זקופה מול העולם, נגן עליכם מהערבים, נוודא שירושלים תיוותר מאוחדת, נחסוך לכם קצת כסף על הגנים לילדים ונעלה אותם למקום השביעי במבחנים הבינלאומיים במתמטיקה, ואתם תשימו את הפתק הנכון בקלפי.
אולם, מי שהביא לשיא את ההבטחה הכוזבת של הימין לעתיד מבטיח הוא נפתלי בנט. מנהיג הבית היהודי החליף את הדור כבד הראש, המשמים ומגודל הזקן, שהוביל את המפד"ל בעשורים האחרונים, במנהיגות הייטק משוכללת, המבוססת על שימוש אינטנסיבי ברשתות חברתיות, מחמאות לצעירה דתיה שמתמודדת ב"דה וויס", סיבובים בפאבים בתל אביב, חזות צעירה ומטופחת וכמובן סלוגן: "משהו חדש מתחיל." בנט אמנם מבטיח לנו מלחמת נצח, אבל היי - לפחות ניקח את הבאסה בסבבה.
באופן פרדוקסלי, דווקא השמאל, שאמור לספק לבוחרים שלו תקווה לשלום ולחיים טובים יותר, משדר חמיצות וייאוש. מקורביו של אמנון ליפקין שחק סיפרו שעל ערש דוויי דיבר רבות על חששו מהחמצת ההזדמנות האחרונה לשלום, נוכח עליית הקיצוניים ברשות הפלסטינים והשינויים הדמוגרפיים בישראל. זהו הטון השולט גם בקרב המועמדים הבולטים במחנה.
כשזהבה גלאון מדברת על שלום, הטון הדידקטי מעורר רצון שתגלה את האיילת שקד הקטנה שבתוכה ותתחיל לשלהב את ההמונים. שלי יחימוביץ' מציגה תוכנית כלכלית מעוררת הערכה - וגם פיהוק - אך גם היא רחוקה מלהיות רטוריקנית דגולה. ציפי לבני כבר מתקשה לעורר התלהבות, לאחר התרסקותה בקדנציה האחרונה.
היחיד במחנה המרכז-שמאל שמצליח לסחוף בוחרים, בעיקר צעירים פוחזים שלא מתעמקים במצע המבולבל שלו, הוא יאיר לפיד. הדבר המוצלח היחיד שעשה מאז הצטרף לפוליטיקה הוא להבין שעל מנהיג מפלגה לשדר אופטימיות. עד שהשמאל הישראלי ימצא מועמדים שמסוגלים להבטיח
לבוחרים שלהם קצת יותר מדם, יזע ודמעות, הוא ימשיך לאבד מהרלוונטיות שלו. מערכות בחירות לא מנצחים בפרטים הקטנים והמתישים של התקציב או או הסכם השלום, אלא בשידור כריזמה ואופטימיות למצביעים.
בשמאל ובמרכז מותחים ביקורת על נתניהו, ששוכח לספר לבוחרים על הגירעון התקציבי והבידוד הבינלאומי הצפוי אחרי הבחירות, אך גם אובמה לא טרח להדגיש במערכת הבחירות בארה"ב את המצוק הפיסקלי שמחכה מעבר לפינה. בשבועות הקרובים מוטב לשמאל ולמרכז להעלות חיוך על הפרצופים, ולהיזכר שגם "כן, אנחנו יכולים" הייתה לא יותר מסיסמת בחירות מקושקשת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם