הפתיחות חדרה גם לפוליטיקה
הציונות הדתית עוברת שינויים מפליגים ונפתחת לעולם הפוסט מודרני. נפתלי בנט, שזיהה את הפוטנציאל, מצליח להביא למפלגתו אלפי קולות של חילונים
נתחיל בנוסחת ההצלחה, שהיא הפנייה לחילונים. בבחירות 1977 הגיעה המפד"ל לשיא כוחה. זבולון המר, יפה הבלורית, הנהיג את המפלגה להישג של שנים עשר מנדטים, בין השאר מתוך פנייה מכוונת לציבור החילוני. סיסמאות הבחירות של המפד"ל נסבו על "חילונים מצביעי מפד"ל". המפד"ל קיבלה אז יותר ממנדט מקולות של חילונים. תנופת ההתנחלות באותה תקופה ובתמיכת המפד"ל הפכה אותה לנציגת החלוצים ה"חדשים". בנט התאים את ההישג ההיסטורי לזמן ההווה: הוא השכיל לרוץ עם איילת שקד החילונית לצדו. מעתה הפנייה לחילונים משדרת כנות ואמינות.
נפתלי בנט מרים צחי מרים
כיום אף אחד כבר לא זוקף גבה לנוכח תופעה של במאי קולנוע דתי מוכשר או של אלוף פיקוד חובש כיפה. יש צעירים ציוניים דתיים המתנסים לא רק במופעי רוק אלא גם בסמים (קלים בדרך כלל, על פי המחקרים). הגורם החוויתי חדר לחיים הדתיים בדמות של מנייני "קרליבך" (על שמו של "הרבי המרקד") המנהלים את התפילה בשירים, ריקודים ולעתים (בימי חול) גם כלי נגינה.
הפתיחות חדרה בסופו של דבר גם לפוליטיקה. דומה כי דתיים רבים השתכנעו, שקריסת הסקטוריאליות כוללת גם את הייצוג הפוליטי. רק כך אפשר להסביר את ההצבעה ההולכת וגואה של דתיים למפלגות שאינן דתיות באופיין, ואת הנציגים הדתיים במפלגות אלה. קרנה של המפד"ל לשעבר, ככל מפלגה שהיא סקטוריאלית, ירדה פלאים בעקבות תופעה זו. הצבת דמות כמו איילת שקד במקומות הראשונים של הבית היהודי" הציגה את המפלגה החדשה כפרדוקס: מפלגה סקטוריאלית שהיא בעצם אנטי-סקטוריאלית. הפוך על הפוך.
בנט ושקד גם יחד התחשבו ב"תרבות הצעירים" (רשתות חברתיות כבר אמרנו?) ובמיוחד בדמותו ובדרישותיו של הצעיר הציוני הדתי שצמח בעשרים השנים האחרונות. אבל צעיר זה, הגודש את רחובות תל אביב וערים אחרות, איננו רחוק כל כך מהצעיר החילוני.
איילת שקד צילום: ניצן חרמוני
בעשרים השנים האחרונות השתכנעו חילונים רבים שאין הציונות הדתית ("החדשה") מאיימת על חירותם. צעירים חילוניים לא מעטים דורשים לשוב לארון הספרים היהודי מתוך עמדה חילונית בוטחת וגאה. האם מישהו ספר את המסעדות הכשרות בדיזינגוף לאחרונה? בנט הוא תוצר של דור זה, והוא ידע לנצל היטב
את ההתפתחויות האלה.
לתופעות אלה יש לצרף גורם נוסף: כאשר המפה הפוליטית נוטה שמאלה, הימין הדתי עולה. הגוון הדתי שנצבע בו הימין משדר אמינות והיעדר התפשרות. חוקרים הצביעו על עלייתה של המפד"ל בבחירות של 1996 בעקבות הסכמי אוסלו והאווירה הפוליטית בארץ. לאחר ההתנתקות התרסק סופית חלום ארץ ישראל השלמה, והדגם של שתי מדינות לשני עמים הפך לעובדה. באקלים כזה נתפס "הבית היהודי" כמפלגה בעלת אידאולוגיה ימנית יציבה.
אפשר שהמפה הפוליטית עוד תדע תמורות לכאן ולכאן. אבל דבר אחד בטוח: בנט הוא אשף ניצול התנאים החברתיים והפוליטיים. "מבוגרים אחראיים" מתקשים לעקוב אחר הדינמיקה שלו. אנשי מרכז המפלגה עומדים על המשמר מחשש למהפכות לילה. האם צעירים יצליחו לעקוב אחר מהלכיו? האם אנחנו נצליח?
הכותב הוא ראש היחידה ללימודים בינתחומיים באוניברסיטת בר-אילן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם